עם הפנים קדימה
פגשתי לפני כמה שנים בעל תשובה, ששיתף אותי בחוויות מהתהליך הארוך שעבר: "כשהחלטתי סופית שאני עוזב הכל, לקחתי את כל אלבומי התמונות שלי, ושרפתי אותם באש". כשפערתי את עיני, ושאלתי, אבל למה? מה? לא רצית זכרון של "דע מאין באת"? להסתכל אחורה בסיפוק, ולראות איזו דרך ארוכה צעדת, ואיזה מהפך חוללת? או אולי, רק להראות לילדים, לנכדים, לנינים.. ? הוא הביט בי, ואמר, אתה לא תבין זה.. בכל פעם שהסתכלתי בתמונות, חזרתי אחורה בזמן, זה החיים שלי, זה הילדות שלי, זה החוויות המשמעותיות ביותר שעברתי בחיים. ובכל פעם הייתי צריך להתנתק מחדש. העדפתי להקריב את זכרונותי כדי לפתוח דף חדש..
ביום הכיפורים אנו אומרים, לא פחות מעשרה וידויים, ללא ספק אחד החלקים המשמעותיים ביום זה. נוסח הוידוי מעלה תמיהות רבות: מדוע אנו מתוודים בלשון רבים? שכל אחד יתודה על חטאיו האישיים! וכי אנו מכים על לבו של חברינו? מדוע נוסח זה תוקן בסדר א' ב' אשמנו, בגדנו, גזלנו.. וכו' ואם חטאנו בחטא שאינו נמצא במקרה בסדר האותיות העקבי? או שחטאנו בשני חטאים המתחילים באותה האות? והשאלה הבסיסית ביותר על אמירת הוידוי היא: הרי אני רוצה להתנתק מהחטא, למה להחזיר אותי לשם? העיסוק בחטא וההלקאה העצמית, יכולה להפיל את השב, לאותם מחוזות מהם הוא חזר, רק לפני זמן לא רב, למה להחזיר אותו לתמונות שהוא רוצה לשכוח?
הפטרת שבת שובה פותחת בקריאה הנוקבת: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך.. קחו עמכם דברים, ושובו אל ה' " מה הם "הדברים" שאנו צריכים לקחת, כדי לשוב? יש שפירשו "קחו עמכם דברים, שתתודו לפניו" אך המלבי"ם מוסיף באופן מפתיע: "היינו עניינים שהם ידברו ויליצו יושר עליכם וילמדו עליכם זכות, שהוא מצוות ומעשים טובים שתעשו" יש כאן הסתכלות אחרת על תהליך התשובה, ומטרת הוידוי. אם כוונת הוידוי היה להעניק השראה לחטאים שלנו האישיים, הנוסח היה אינדוודואלי, בלשון יחיד, ולא אלפבתי. הוידוי הינו הכרה עמוקה בכך, שכולנו נמצאים יחד בעקבות שאשמנו.. ותעינו, בעולם חסר הזקוק לתיקון, והתיקון הזה מחכה רק לנו, אף אחד אחר, לא יעשה זאת עבורינו. מחטאו של אדם הראשון שהוציא את האנושות מעולם רוחני, והוריד מיתה לעולם, וחטא העגל שאין כל צרה וצרה, שאין בה מפורענות אותו החטא, ועד החטאים האישים שלנו. כולנו אשמנו, כולנו, כל מי שחי בעולם חסר זה, תפקידו לבחור בטוב, לייצר לעצמו, ולעולם שגרירים שידברו טוב בעדו, לעשות מצוות ומעשים טובים, ולהוביל את העולם למקום טוב יותר. יש לנו תפקיד כלל עולמי, שאותו אנו פוגשים אותו במקומות האישיים ביותר. ומבלי שנכיר בו, לא נוכח ליישמו.
אל לנו להתחפר בעבר שאותו אנו רוצים לשכוח, אך גם לא לטמון את ראשינו בחול, ולהרגיש שהכל טוב. אלא לעזוב, להתחרט, להכיר בכך שצריך "לקחת דברים" שיקדמנו אותנו, משום שאשמנו. ובעיקר לא לשכוח את הדבר החשוב ביותר, לקבל לעתיד להשתנות, כי שם.. בשינוי לטובה, נמצא עיקר תהליך התשובה.
גמר חתימה טובה.
(הרב אברהם רינת)