כאשר מניות תחושת ההכרה בערך העצמי והביטחון העצמי ביכולותיו האישיות של אדם נמצאות בשפל המדרגה, התשובה השגרתית, ה”נורמאלית”, נראית כפתרון קוסמטי בלבד, שלא יצלח למאום. אדם עשוי לתקן עוולה כאן, ולמחות נקודה שחורה שם. אך באותה שעה לא די בכך. בשעה זו אדם זקוק לבריאה מחדש, ללידה מחודשת, להיווצר מחדש. כדי להיברא מחדש, אדם צריך ליצור כוחות חדשים וזהויות רוחניות מחודשות, בשעה שמנסה לרתום כוחות וזהויות אלו.

כשאנו מציינים חג הרי זה מלשון חוגה, מעגל השנה היום איננו רק יום זיכרון לאירוע מעצב בהתהוות האומה, זהו יום בו השפע הרוחני שנתגלה בהיסטוריה במאורעות שונים כוחו מתגלה ביום זה.

במבט ראשון, אין הבדל בין אבלות תשעה באב לאבלות יחיד. אולם אם נבחן את הרשימה בחינה מעמיקה יותר, נגלה כי ישנם הבדלים בין אבלות תשעה באב לבין אבלות יחיד, הן מבחינת האיסורים שהוזכרו בגמרא והן מבחינת האיסורים שלא הוזכרו. הבדלים אלו יוכלו לעזור לנו בהגדרתה של אבלות תשעה באב ובמציאת ההבדל בין אבלות זו לאבלות יחיד.

ירמיהו איננו נרתע או נבהל לקבל את שליחותו הנבואית ואין בפיו אלא הערה עניינית על חוסר התאמתו לתפקיד ועל כן הבטחת הקב”ה לעזור לו מספקת, ואילו משה עושה ככל יכולתו שלא לקבל על עצמו את המשימה ואין הוא הולך למצרים אלא רק לאחר ויכוח ארוך המביא את הקב”ה לידי כעס עליו. והנה, לו היינו שואלים את עצמנו, ממי היינו מצפים ליתר התנגדות – ממשה נביא הגאולה או מירמיהו נביא החורבן, התשובה היתה אמורה להיות הפוכה.

אנו מרבים להתפלל על בניין בית המקדש, שרים ”ייבנה המקדש”, מתאבלים על חורבן המקדש, ומסיימים דרשות באיחולים לבניין המקדש; אבל האם אנו באמת חשים את משמעותו האמיתית בחיי האומה והפרט?

זה אלפיים שנה שאנו ללא בית. ללא בית המקדש, ומתוך שאנו עסוקים בעיקר בשיפור איכות חיינו בחיי היום-יום ובשל הזמן הרב שעבר מאז נחרב אין אנו מספיק מכירים בחשיבותו…

את יציאת מצרים ראו חז”ל כאירוסין בין הקב”ה לרעייתו – כנסת ישראל – כפי שעולה מן המשל בשיר השירים, וכפי העולה מנבואתו הראשונה של ירמיהו על ‘חסד הנעורים ואהבת הכלולות’. לעומת זאת, את עמידתם של ישראל בתחתית הר סיני לקבל את התורה, רואים חז”ל ככניסתה של הרעיה תחת כנפי דודה לקשר הנישואין.

אנחנו חוגגים היום את יום ירושלים ונותנים את הדעת על ירושלים עצמה ועל מאבקנו ההסטורי והעכשווי על ירושלים. מה בעצם עומד לנגד עינינו, מהי העיר ועל מה אנחנו נאבקים?

הרב שלמה גורן זצ”ל היה מגדולי הדור, מנהיג רוחני ופוסק הלכה. כתב ספרים רבים בהלכה, באגדה ובפירוש חלק מהתלמוד הירושלמי, אשר זיכו אותו בפרס ישראל לספרות תורנית.

רשב”י משמש כסמל ודוגמא ליכולת של האדם לבחור להגדיר את המציאות בה הוא חי.

בחלק מהשנים אנו חוגגים את יום העצמאות בהלל ובהודיה, בשירה ובריקודים, תוך תחושה צורבת של שכול ומספד. איננו יכולים להסתיר את רגשות הספוד והיגון, אבל יחד עם זה – איננו רוצים ואיננו יכולים לדכא את רגשות ההלל, ההודיה והשמחה על כל מה שזכינו לראות כאן בארץ מאז ה’ באייר תש”ח.

במושגים היסטוריים, מדינת ישראל נולדה, התחדשה וקמה לתחייה רק אתמול, וחשיבותה ההיסטורית והרוחנית בעינה עומדת.

העצמות היבשות והנפרדות זו מזו הן משל ליהודים חסרי התקווה שבגלות, שכל אחד מהם עומד לעצמו, ללא מכנה לאומי משותף וללא חזון. תהליך התקרבותן זו לזו, העלאת בשר חדש עליהן, קרימת העור והגידים והבאת רוח בהן – הוא משל לבניין האומה מחדש. בין שורות הנבואה אנו שומעים שנס תקומת האומה לתחייה אינו קטן מנס תחיית המתים, ואכן – אף עם לא עבר תהליך כזה במשך ההיסטוריה.

בכל שנה אני מהרהר מחדש, מדוע יום הזכרון והעצמאות סמוכים זה זה? המעבר החד מעצב לשמחה, מטקסים לזכרון הנופלים, להבזקי הזיקוקים. ובכל שנה אני מגלה רובד חדש בחיבור הזה. השנה בהשראת פרשת תזריע – מצורע, הבחנתי במשמעות חדשה.

“אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה” (תהילים קיח כב). עם שהיה שפל בין האומות הופך לאבן היסוד בבניין האומות (רש”י).

פעמיים בשנה נקראת שירת הים בציבור: פעם במסגרת סדר הקריאה הרגיל בתוך פרשת בשלח ופעם שנייה בשביעי של פסח, מועד ההתרחשות על הים.

אסתר, כדי לקחת את הסיכון של “וכאשר אבדתי אבדתי”, מציבה למרדכי תנאי מפתיע, אסתר מבקשת ממרדכי “לך כנוס את כל היהודים” מדוע כינוסם של כל היהודים, נצרך להצלתם? וכי אי אפשר לצום ולהתפלל איש איש בביתו שלו, או בקהילתו?

תלמידי רשב”י חשבו ש”הנאה מסעודתו של אותו רשע” היא חטא מספיק שיכול לחייב ולהצדיק עונש של כליה. לאור זאת, נשאלת השאלה: מהי החומרה הגדולה בחטא זה שמצדיקה לגזור כליה ואבדון על עם ישראל?

ליהודי יש מחויבות. הוא צריך לעשות הכל כדי לשנות את המצב, גם כשהוא נראה אבוד לגמרי.

נוסף לטיפול המסור שהאילן זקוק לו, לתמיכה, ליד האוהבת והמטפחת, יש לזכור כי כל עץ עב גזע, בעל צמרת מרשימה, היה בראשיתו שתיל קטן, חלש ודל שורשים.

מכל ההסטוריה של עם ישראל, כל הסמלים, ואירועי התקופות השונות נצטווינו לשמור למשמרת שני דברים בלבד, כסמל וזכרון לנצח.

אחת השאלות המורכבות ביותר שיש לנו כיום, היא: מהו המבט הנכון על “עולם החומר” האם העולם הזה הוא אשליה שצריך להתעלם ממנה, להתגבר עליה. לקיים מצוות, על אף שנשמתינו כבולה בגוף? או שזו בריחה! בסופו של דבר אנחנו כאן, בעולם הזה. וצריכים להסתכל עליו בעיניים פקוחות, ועם שני רגליים על הקרקע, לחיות בעולם הזה, בשילוב כוחות.

בימים טובים, בדרך כלל, נוהגים לברך שהחיינו על עיצומו של יום, גם ללא קשר למצווה כלשהי שמתחדשת באותו יום, לדוגמא: חג השבועות.
בחנוכה, המנהג הוא לברך את הברכה בצמוד להדלקת הנרות. ולכן נשאלת השאלה, האם ברכה זו היא חלק ממצוַת ההדלקה כמו שמברכים על שופר וכד’, או שהברכה הזו היא על עיצומו של יום.

חנוכה אינו חג ´היסטורי´. לא לחינם ציוו חכמינו לשנן סיפור זה שנה בשנה. מטרה אחת עמדה לנגד עיניהם: ללמדנו שחנוכה אינו מאורע חד פעמי.

האם אפשר להישאר ניצבת על מקומי, לא מאבדת אחיזה ולא נופלת, כשמישהו/משהו כל-כך חשוב שנשענתי עליו – הולך ממני?

חנוכה אינו חג ´היסטורי´. לא לחינם ציוו חכמינו לשנן סיפור זה שנה בשנה. מטרה אחת עמדה לנגד עיניהם: ללמדנו שחנוכה אינו מאורע חד פעמי.

חג הסוכות שייך לרצף “הימים הנוראים”, ומהווה מעין חתימה לימים אלה. רבים מהדרושים העוסקים בקשר שבין חג הסוכות לבין ראש השנה ויום הכיפורים מדגישים את שמחת החג של סוכות, כשמחת ההיטהרות שלאחר יום הכיפורים. בכך, למעשה, מופרד חג הסוכות מראש השנה ומיום הכיפורים, שכן אין הוא חלק ממסכת התשובה אלא השמחה שלאחר התשובה. ה”שפת אמת” בתורותיו על חג הסוכות קושר את החג לתהליך התשובה כחלק אימננטי ממנו, ולא רואה בו רק את השמחה שלאחר ימי הדין.

האם ישנו הבדל מהותי בין הטבילות והקידושים של יום הכיפורים לאלו של שאר ימות השנה, או שההבדל הוא כמותי בלבד – מספר הטבילות והקידושים גדול יותר?

האמנם יכול אדם להחליט מהיום למחר על דרך חדשה? מורגל בלשוננו הביטוי ‘לפתוח דף חדש’. משמעו, לא נורא שהדפים הקודמים מקושקשים או מלאים בדברי נבלה. אנו נכסה אותם בדף החדש, ורק הוא יהיה לנגד עינינו. אך אם לא נתבונן בדף המקושקש ולא נקדיש זמן למחקו ולנקותו, חזקה על הדף החדש, שכעבור זמן קצר יהיה מקושקש כקודמיו. אם כן אפוא, איך מוחקים וכיצד מתקנים? האומנם יכול כל אחד מאתנו להתחרט חרטה עמוקה על כל מעשיו הרעים בשנה החולפת? וכלום ניתן לעשות זאת כל שנה?

בתפילות הימים הנוראים, אנו מודים במצבו הקשה של האדם: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף”. לאור תיאור קודר זה של מצב האדם, עלינו לשאול – כיצד אנחנו יכולים להגיע לרוחניות, לקדושה ולטהרה? האם האדם, עם כל מצבו הקשה, אכן יכול להגיע לכך, או שזהו בגדר חלום בלבד?

בניגוד לרמב”ם, שכידוע מנה י”ג עיקרי אמונה, בעל ספר העיקרים הסתפק בשלושה: אמונה במציאות ה’, בשכר ועונש ובתורה מן השמים. לדעתו (מאמר ראשון פרק ד’), ג’ עיקרים אלו משתקפים בברכות מלכויות, זכרונות ושופרות שאנו אומרים בראש השנה.

התשובה אינה משיבה את האדם ממערכת מנותקת מהקודש. החטא והתשובה ממנו הם חלק אינטגראלי מחייו של עובד ה’, המחויב לברית שבינו לבין קונו אף בשעה שהוא חוטא. גם קיומו של החטא וגם התשובה ממנו – שניהם בזכות ה’ ובנוכחותו.

בתורה נאמר על ראש השנה שהוא יום “זכרון תרועה” (ויקרא כ”ג, כד), וריה”ל מקשר זאת עם הפסוק שנאמר על החצוצרות: “וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעתם בחצוצרת ונזכרתם לפני ה’ א-לוהיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם… ותקעתם בחצוצרת… והיו לכם לזיכרון לפני א-לוהיכם (במדבר י’, ט-י). בפסוקים אלו נאמר כי מטרת התרועה היא להיזכר לפני ה’ לטובה, ולכן ניתן להניח כי גם בראש השנה, מטרת התרועה היא להעלות את זכרוננו לטובה לפני המקום. אך כאן צריכה להישאל מאליה השאלה: האם הקב”ה צריך תזכורת כדי להיזכר בנו?

הברייתא מקבילה בין האיסורים החלים על אדם השרוי באבלות פרטית, לבין האיסורים החלים על הציבור בכללותו ביום האבל על חורבן בית המקדש (‘אבלות רבים’). אחד מהאיסורים המשותפים לשני מצבי האבלות הוא האיסור ללמוד תורה. האם אכן מדובר באיסור אחד בשני המקרים, או שניתן למצוא הבדלים באופי האיסור ובהיקפו?

אם היינו שואלים את ריה”ל מהו החג החשוב ביותר לדעתו, ודאי היינו מקבלים נזיפה חמורה, שכן “אין כל יחס בין שכלנו לענין האלוהי” (ב’, ס), ומי אנחנו שנקבע בשכלנו שחג מסויים חשוב יותר מן השני. אולם אף על פי כן, יש מקום להניח שריה”ל היה מודה שחג השבועות הוא היום החשוב ביותר, שכן בו אנו חוגגים את האירוע המכונן של עם ישראל – מתן התורה.

מצות ספירת העומר נמנית במצווה שו בספר החינוך. מדיני המצווה, לספור ימים ושבועות ממחרת החג הראשון של פסח ועד חג השבועות – סך הכל מ”ט ימים. נחלקו ראשונים בשאלה האם מי ששכח לספור יום אחד יכול לשוב ולספור כתקנו: הבה”ג סבר שלא ניתן, ואילו רב האי גאון והתוס’ סברו שניתן.
ה”מנחת חינוך” מביא נפקא-מינה נוספת למחלוקת הראשונים הזו – דינו של קטן שמלאו לו שלוש-עשרה בתוך ימי הספירה.

מהי הסברה לדרוש הבנה דווקא בספירת העומר, בניגוד לשאר הדינים המתקיימים באמירה?

אם ניתן לספור ביום – מדוע אין מברכים ביום? מאידך, אם אפשר לספור רק בלילה – כיצד מי שספר ביום יכול להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה?!

מצות ספירת העומר – זמנה בלילה. בטעם הדבר, העלו הראשונים שני טעמים: א. ביום הראשון ודאי חייבים לספור בלילה, שהרי צריך לספור “שבע שבתות תמימות“, ולכן כנראה הזמן הראוי לספירה הוא הלילה. ב. קצירת העומר נעשתה בלילה. כמובן, טעם זה…

על פי תקנת הרבנות הראשית, אנו קוראים בהפטרת יום העצמאות את פרק י’ מספר ישעיהו, הפותח בפסוק “עוד היום בנ?ב לעמוד”. ואכן, מתברר שבפרק זה מצויות נקודות רבות הרלוונטיות לימינו ולדורנו.

האם ספירת העומר היא מצוות עשה שהזמן גרמא?

האם ספירת העומר בימינו היא מדאורייתא או מדרבנן?

היום השמיני הוא יום של התגלות שכינה המונית, ואילו יום הכיפורים הוא דווקא יום של הסתרת השכינה מעיני העם.

מצות אכילת מצה נמנית בספר החינוך כמצווה י’ – לאכול כזית מצה בליל ט”ו בניסן. ספר החינוך פותח את דבריו על המצווה בציון חיוב לאכול “לחם מצה”, ומכך מדייק ה”מנחת חינוך” שהמצה צריכה לעמוד בקריטריונים של לחם. מהם הקריטריונים להגדרת מאכל כ’לחם’?

מה בעצם ההבדל בין דברי שני הבנים, החכם והרשע? מה בשאלת החכם מראה על חכמה (צדיקות) וכן מה בשאלת הרשע מראה על רשעות?

למרות שנראה שהגאולה מופקדת בידי הקב”ה בלבד, לא כך הדבר. ישראל מהווים חלק חשוב ומהותי מהגאולה, ובלעדיהם היא לא-יכולה להתממש.

לכאורה, אכילת המצה בחג הפסח דומה לישיבה בסוכה בשבעת ימי חג הסוכות. כשם שאין חובה לשבת בסוכה בשבעת ימי חג הסוכות – כך גם אין חובה לאכול מצה בכל ימי חג הפסח. אמנם, מדברי המאירי בסוכה כז ע”א משתמע שהדברים אינם דומים כלל…

הלכות קצרות על בדיקת חמץ, מכירת חמץ וקטניות.

מצווה י”א בספר החינוך היא איסור שיימצא ברשותנו חמץ בחג הפסח. מדיני המצווה, שאסור לאדם לראות חמץ שברשותו או חמץ שהוא קיבל עליו אחריות, אך אין עליו איסור לראות חמץ של אחרים או של הקדש. ה”מנחת חינוך” מעורר במובלע שאלה מעניינת: מהי ‘רשות’ לעניין איסור זה? האם גדרי החיוב לעניין זה זהים לגדרי הבעלות לשאר הדינים שבתורה?

הגמרא במסכת מגילה דנה בשאלה האם צריך לומר הלל בפורים. במהלך הדיון עולה הסברא שאין לומר הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ, והגמרא מקשה על כך מאמירת ההלל בפסח: “יציאת מצרים, דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה?”. נניח את הדיון ההלכתי המופיע שם בגמרא, וננסה לענות על שאלת הגמרא על ידי אפיון נוסף לחג הפסח.

לאיזו קבוצה משתייך קרבן הפסח? מצד אחד – הוא דומה לקרבן יחיד: כל אדם מישראל צריך להביא על חשבונו קרבן, כדי לצאת ידי חובת המצווה המוטלת עליו; מצד שני – חובה זו מוטלת על כל איש מישראל. האם העובדה שכל הציבור מקריב קרבן פסח נותנת לו מעמד של קרבן ציבור, או שמא מעמד כזה שייך רק לקרבן שמשרת את כל הציבור, ואילו קרבן פסח אינו אלא הקרבה המונית של קרבנות יחיד, שכל אחד עומד בפני עצמו

דיון הלכתי קצרצר במהות בדיקת חמץ

עיון הלכתי קצרצר במהות מצות השבתת חמץ

עיון הלכתי קצרצר במהות ביטול החמץ

החודש הראשון מכונה במקרא גם “חודש האביב”: “היום אתם יצאים בחדש האביב”. ננסה להתחקות אחר מקורו של השם אביב.

מילוי יד אהרן ובבניו וטהרת המצורע מכוונים למגמה אחת והיא כינון זהותו של האדם מחדש. יש כאן מעין לידה מחדש, והדבר מסביר גם את בחירת התורה למקם את פרשיית היולדת לצד דיני המצורע, ולא עם הזב, הזבה והנידה, שלושת מחוסרי הכפרה האחרים. הלידה הזו מחדש מבטאת תהליך תשובה יסודי, שינוי מהותי של האדם…

מקביל לציווי “זכור” ו”שמור” על השבת, מצווה התורה “זכור” ו”שמור” גם על הלוח: “זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים”, ו”ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה”. שתי המצוות הללו – השבת וקביעת הלוח – מיוחדות לזכירת יציאת מצרים.

ה”מנחת חינוך” (מצווה ט’) העלה שאלה יסודית לגבי הבנת מצות השבתת החמץ: האם מצווה זו מחייבת את האדם רק לדאוג שלא יהיה לו חמץ, וקיומה הוא ב”שב ואל תעשה” – בעצם העובדה שאין לו חמץ, או שמא היא מחייבת חובה של “קום ועשה” – לעשות מעשה השבתה אקטיבי של החמץ, בדומה למעשי המצווה של שאר מצוות העשה.

הכלל שטבעה התורה דורש בחינה – מתי מותר להקריב חמץ (ודבש פירות) ומתי אסור לעשות זאת?

הרי קדושתה ומעלתה של ארץ ישראל מופיעות בתורה פעמים רבות, ובשום מקום לא מותנית הקדושה בכך שעם ישראל ישב בארץ. אז מדוע יש דיון האם קדושה ראשונה או שניה קדשה לשעתה או גם לעתיד לבוא?

בהפטרת שבת זכור אנו קוראים על מלחמת שאול בעמלק, ועל חטאו שבשלו נלקחה ממנו המלוכה וניתנה לדוד. אם נעיין בספר שמואל א’, נגלה סתירות רבות בין מלחמת שאול בעמלק לבין מלחמות דוד בעמלק.

בפורים מוסתרת קריצה אירונית על החיים המחופשים בכל כך הרבה חליפות מהודרות ומעוטרים באידיאולוגיות. פורים נוגע באדם במקום הפשוט ביותר – ברצון לחיות ולשמוח.

הפעם נעיין בפרק העוסק בפן מעט שונה של היחס בין הקב”ה לבין הטבע, ומתוך הדברים ננסה להגיע לרעיון הנוגע לט”ו בשבט – ראש השנה לאילנות.

עוד קודם לפסח הראשון שחגגו ישראל ערב היציאה ממצרים, כבר מוזכר חג הפסח בפירוש רש”י. בפרשת וירא, על הפסוק המתאר כיצד לוט הכניס את המלאכים לביתו ועשה להם מצות, מעיר רש”י: “פסח היה”. מעודי תמהתי, וכי מפני שאפה לוט מצות – פסח היה? ומה בכלל מקום לחג הפסח לפני יציאת מצרים? מן הסתם, לוט אפה מצות כי הוא מיהר, ולא היה סיפק בידו להכין לאורחיו לחם; אך מה בין זה ובין פסח?

האם הדרגות שבהדלקת נר חנוכה מוסיפות זו על זו או מחליפות זו את זו?

הדלקת נרות החנוכה מהווה במידה מסויימת זכר להדלקת הנרות במקדש. כך, למשל, ישנה עדיפות להדליק את נרות החנוכה בשמן זית, שבו הדליקו במקדש, ובבית הכנסת מדליקים נרות חנוכה בצד דרום, זכר למנורת המקדש. ברם, חשוב לציין שישנם הבדלים בולטים בין הדלקת נרות החנוכה לבין הדלקת הנרות במקדש.

מלבד בנבואות חגי ודניאל, חנוכה אינו זוכה לאזכור בתנ”ך. למרות זאת, חלק מהפרשנים – וייתכן שאף במדרש – ניסו למצוא רמז לחנוכה גם בתורה.