שיטת ה’רק ורק’

כל כח בבריאה נועד למטרה מסויימת, נועד כדי לחבר אותנו, לבורא, למצוה, ולמהות, מעשה המצוה הוא רק האמצעי דרכו אנחנו יכולים להתחיל את תהליך החיבור. אדם הלוקח את מעשה המצוה, והופך אותו למטרה מנותקת ממהותה, דומה הוא ללוקח יהלום, לשימושים נפסדים.

איסורי הונאה, נשך וריבית

פרשת ‘בהר סיני’ מזוהה בתודעת לומדי התורה בעיקר עם מצוות השביעית וחוקת היובל. אולם, מצוות אלו כמעט ואינן נוהגות בימינו, למרבה הצער. לעומת זאת, המצוות הנוהגות תמיד מפרשה זו הן איסורי הונאה, נשך וריבית. מצוות אלו הן עמודי תווך במוסר התורה, ובהן נתרכז בשיעור זה.

“הנס והשבר”

רשב”י משמש כסמל ודוגמא ליכולת של האדם לבחור להגדיר את המציאות בה הוא חי.

הכהונה והאחריות הלאומית

דרישה אל המתים היא בסופו של דבר כניעה לדטרמיניזם ואילו הנבואה מאפשרת לאדם לקחת אחריות. אחריות זו נותנת לאדם חירות לתקן ולפעול, וזו העצמאות האמתית. עבד אינו לוקח אחריות והוא נתון לקביעות של גורמים חיצוניים, אך בן חורין יכול לקחת אחריות.
לקיחת אחריות זו מתירה אפילו מפגש של הכהנים עם הטומאה – “מת מצווה”. על אף שכהן גדול אסור להיטמא למתים, פעם אחת ישנו היתר – במקרה של מת מצווה, במקרה שבו על הכהן הגדול לקחת אחריות על החברה ולפעול.

כפל המשמעות של הרגלים

עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה מראה, ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות. מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית‑חקלאית ברורה: יום של הנפת העומר החָל בחודש האביב, חג הקציר‑הביכורים החותם את שבעת השבועות, וחג האסיף “בְּצֵאת הַשָּׁנָה”. מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת: משמעות זו קשורה לפסח וליציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר. זוהי מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי.

“לא כמעט.. לא ליד..”

מדוע התורה אוסרת שלבים מקדימים לחטא עצמו? “לא תקרבו” מדוע לא להתקרב אם אני בסוף לא נופל?

משמעות החתימה “אני ה’ ” ו”אני ה’ א-לוהיכם” (נוסח מלא)

יש דברים שלא עושים אותם מפני שאדם מוסרי לא עושה אותם. זה קדם לסיני, ומחייב כל אדם באשר הוא אדם. לעומתם, יש דברים שלא עושים אותם כי ישראלים-יהודים לא עושים אותם, בגלל כל מה שעברו אבותינו בכל הגלויות.

פיתוח האישיות במדבר

מסלול האימונים שנמתח שם במדבר סיני עד לתוככי מדינת היעד בכנען, היא ארץ ישראל, נועד לחזק את שרירי אישיותו של כל בן ישראל, לפתח בו רוח אנושית חסונה ולבנות בקרבו תודעה מושלמת ויוצרת. הנה מה שרצו מהם – מאיתנו: “כמעשה

זכרון ו.. עצמאות

בכל שנה אני מהרהר מחדש, מדוע יום הזכרון והעצמאות סמוכים זה זה? המעבר החד מעצב לשמחה, מטקסים לזכרון הנופלים, להבזקי הזיקוקים. ובכל שנה אני מגלה רובד חדש בחיבור הזה. השנה בהשראת פרשת תזריע – מצורע, הבחנתי במשמעות חדשה.

טומאות החיים והמוות

המכנה המשותף של הטומאות כולם הוא המוות בדרגות שונות. בלשון ימינו ניתן לומר כך: המוות הוא התמרור של קדושת החיים. החיים אינם רק החיים השלמים והמלאים של בני אדם, אלא גם כל המחוללים של החיים – זרע האיש, דם האשה, מערכת הרחם היוצרת חיים ועור האדם השומר על גופו בחיים.

מצוות השמיטה = וודאות אלוקית מוחלטת

כידוע, אפילו הבוטניקאים המומחים אינם מסוגלים להתחייב בכמה אחוזים יגדל היבול השנה בכל שדות הארץ, יותר מבשנה הקודמת. וזאת גם אילו היה ברור להם מסיבות כלשהן שאכן היבול ירבה השנה.
בוודאי שאין מי שיוכל לצפות מראש בוודאות מוחלטת את הגידול באחוזים בשנים הבאות, ובוודאי שאיש לא יהמר להתחייב על מחזוריות קבועה של גידול מסויים באחוזים בכל מספר שנים קבוע.

תיקון הלשון – כיצד?

אומנם, הצרעת המקראית נעלמה עם חורבן בית ראשון, אבל הרעיון המוסרי והרוחני הטמון בה אינו מוגבל לתקופה מסויימת. כדרך שאנו מבקשים מיושב מרומים שיראה כליותנו וליבנו בטרם יגזור את דיננו ושיקח בחשבון את כל הגורמים הקשורים למעשינו, כך עלינו לנהוג כלפי זולתנו.

סימני טהרה – חוק טבע אלוקי

מבין כל אלפי סוגי וזני הבהמות והחיות שבעולם ישנם רק ארבעה בעלי חיים אשר העלאת הגרה והפרסת הפרסה אינם קשורים זה לזה. כלומר שהם מעלי גרה ולא מפריסי פרסה, או מפריסי פרסה ולא מעלי גרה. בכל שאר בעלי החיים הפרסת הפרסה והעלאת הגרה קשורים בהכרח זה בזה. או שיהיו בו שני סימני הטהרה, או שלא יהיה אף לא אחד מהם.

להבדיל בין הטמא ובין הטהור

אחרי תורות הכהנים ואחרי שבעת ימי המילואים והיום השמיני, עומדת במוקד העיסוק בתורה השאלה: איך באים אל הקודש? כמובן, מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, הניף דגל אדום מעל השאלה הזאת.
כפי שנראה, התשובה המלאה לשאלה “איך באים אל הקודש” היא: בטהרה שלמה. הכוונה בכך היא בגוף טהור, בנפש טהורה, ברוח טהורה ובכוונה טהורה.

“זה הקטן גדול!”

המילה הראשונה בפרשה זו, כתובה בספרי התורה בצורה שונה: ויקרא האות האחרונה קטנה מחברותיה. שאלות רבות ניתן לשאול על שינוי זה: מדוע דוקא א’? מדוע דוקא האות האחרונה? ומדוע קטנה, ולא גדולה יותר?

ספר ויקרא כהמשכו של ספר שמות

הקדושה כרוכה כמובן בגבולות ברורים, כפי שנאמר: “הַגבֵּל את ההר וקִדַשתו” (שמות י”ט, כ”ג)
ממילא, היא כרוכה בחובות ובחוקים התוחמים את מרחבי המותר, האסור והמסוכן.
אך כאן מגיעה ההפתעה: התורה יוצאת מגדרה ומסדריה, כדי לתת לאדם מרחבי חופש בעבודת ה’.

הקשבה אמיתית

אתם עם ישראל, יודעים שאין מקרה בעולם. אנחנו יודעים, שאם חרבו בתים, מחסנים וגלריות, במושבינו, זה לא מזל רע. אלא יד ההשגחה, אלו מלאכי ה’, הקב”ה מדבר אלינו. לנו מובטח, ששוב נוכל לבנות , וה’ לא יהרוס ח”ו.

ברית הארץ

האם ניתן להצדיק את תוקף ישיבתנו רק מכוח הבטחה שאינה דורשת מאיתנו דבר?

השמיעה הרוחנית

עמל התורה לא זו בלבד שפירותיו הן “ונתתי שלום בארץ”, בכוחו גם לפתוח אוזניים למנגינת ההשגחה.

חורבן שלישי לא יהיה

הרמב”ן בפירושו לתורה על פרשיות התוכחה, הן בפרשת בחוקותי והן בפרשת כי-תבוא, מעמיד את שיטתו הייחודית לפיה התוכחה שבויקרא היא נבואה על חורבן הבית הראשון, והתוכחה שבדברים היא נבואה על חורבן הבית השני. פירוש זה משתלב היטב עם שיטתו של רמב”ן במקומות רבים במקרא, לפרש את התורה פירוש היסטורי: כך הוא מפרש את סוד ששת ימי בראשית בהקבלה לששת-אלפי השנים שקיים בהם העולם (בראשית ב’, ג); כך הוא מפרש את מעשי האבות ע”פ העיקרון של ‘מעשה אבות סימן לבנים’ (בראשית י”ב, ו); וכך הוא מפרש את שירת האזינו כנבואה הכוללת את כל תולדות ישראל.

פרשת בהר – “מה עניין שמיטה אצל הר סיני?”

חטיבת הסיום של ספר ויקרא מתחילה בפרק כ”ד, בסוף פרשיית המועדים שבפרשת אמור, ממשיכה לאורך פרשת בהר ומסתיימת בפרשת בחוקותי. בראשית פרשתנו, מביא רש”י את שאלת חז”ל הידועה: “מה עניין שמיטה אצל הר סיני”? פירוש השאלה – כדברי הרמב”ן: מדוע חוזרת התורה לפתע להר סיני אחרי כל פרשיות אוהל מועד, שהן עיקרו של ספר ויקרא?

ספר הברית והר סיני

סביב האחדות בעם ישראל, נכתב ספר הברית. ספר זה הוא אשר נקרא במעמד הר סיני, ועל דברים אלו אמרו בני ישראל “נעשה ונשמע”. ספר הברית מכיל אמנם מצוות שבין אדם למקום, אך רובו מאריך ומפרט בדינים שבין אדם לחברו, העוסקים ברגישות בנושאים אלה.

“ממחרת השבת”

בפרשת המועדות, מצווה התורה לספור את ספירת העומר מפסח ועד שבועות: “וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה’”. כידוע, בפירושו של פסוק זה

“ואהבת לרעך כמוך”

מצווה זו אינה פשוטה בכלל הן מבחינת הבנתה והן מבחינת קיומה בפועל. מה בעצם נידרש מאתנו במצווה זו?

“אני ה'” ו”אני ה’ א-לוהיכם”

מעבר לרובד הבסיסי של איסור העוול במשפט, המהווה חובה דתית מהמעלה הראשונה, קיים רובד בו איסור זה מיוחד דווקא לעם ישראל. עם ישראל צריך להיות רגיש במיוחד לרמאות ולעיוותי צדק, דווקא בגלל סבלינו ועבדותינו במצרים. עבדות מצרים הייתה העוול הגרוע ביותר, ואדם המרמה או מעוות את הצדק – משתף עצמו עם הנוגשים.

קדושים תהיו

יכול אדם לקום למניין בבוקר, לצאת לפועלו ולעבודתו, להתפלל מנחה ולשמוע הלכה יומית לאחריה, ובסוף היום לשמוע שיעור נוסף לפני ערבית. חייו של אותו אדם, הנמצא במצב אופטימאלי וחריג, גדושים בזמן המוקדש לעבודת ה’. אולם, הדבר עדיין לא מבטיח את היותו קדוש. הדבר לא מגדיר את התודעה שבה הוא חי את חייו.

היום השמיני ויום הכיפורים

היום השמיני הוא יום של התגלות שכינה המונית, ואילו יום הכיפורים הוא דווקא יום של הסתרת השכינה מעיני העם.

שתי דרכי תשובה

מילוי יד אהרן ובבניו וטהרת המצורע מכוונים למגמה אחת והיא כינון זהותו של האדם מחדש. יש כאן מעין לידה מחדש, והדבר מסביר גם את בחירת התורה למקם את פרשיית היולדת לצד דיני המצורע, ולא עם הזב, הזבה והנידה, שלושת מחוסרי הכפרה האחרים. הלידה הזו מחדש מבטאת תהליך תשובה יסודי, שינוי מהותי של האדם…

היום השמיני למילואים

האסון הנורא של היום השמיני, והבכי שבכתה כל העדה את השרפה אשר שרף ה’, הותירו שאלה גדולה וקשה: האמנם ניתן להתקרב לפני ה’ בלי למות? הרי דווקא עכשיו, לאחר החטא ולאחר התגלות מידת הדין בבני אהרן, מתחדד הצורך באפשרות לבוא לפני המלך ולבקש ממנו מחילה ורחמים!

“אישה כי תזריע”

תורת האדם, באופן מפתיע, מוצאת את מקומה דווקא לאחר תורת הבהמה. היינו מצפים כי הלכות האדם יפורטו לפני הלכות הבהמה; על תורת האדם, נבחר הבריאה, לקדום לתורת הבהמה.
אך אין הדברים כן. באה התורה ללמד אותנו כי גם באדם, הנשגב לכאורה מכל הבריאה, ישנו יסוד מן החומר והטבע.

אחי, הגס דעתך!

אנו מכירים את הפתגם החסידי “אסור ליהודי להתייאש ואסור להתייאש מיהודי”. מסר זה מתחדד בדברי הרמב”ן ? אסור ליהודי להתייאש מהיכולת שלו לתקן, על אף שהוא צריך לתקן! ואסור לנו להתייאש מאדם אחר ולחשוב שהוא כבר שקוע בחטא ולא יוכל לשוב.

חמץ ומצה בעולם הקורבנות

הכלל שטבעה התורה דורש בחינה – מתי מותר להקריב חמץ (ודבש פירות) ומתי אסור לעשות זאת?

שבת זכור – המלחמה בעמלק

בהפטרת שבת זכור אנו קוראים על מלחמת שאול בעמלק, ועל חטאו שבשלו נלקחה ממנו המלוכה וניתנה לדוד. אם נעיין בספר שמואל א’, נגלה סתירות רבות בין מלחמת שאול בעמלק לבין מלחמות דוד בעמלק.

עולם הקרבנות

פעמים רבות אנו עדים להתנגשותה של ההלכה עם המציאות ודרישותיה, ובכל מקרה לגופו עלינו לדון מבחינה הלכתית, חברתית ואידאולוגית.
מעבר לבעיה הפרקטית בהתנגשות שבין ההלכה למציאות, בתקופות שונות עלו ועולות תהיות מוסריות ועקרוניות על מצוות שונות. דילמת הקרבת הקורבנות עומדת במרכז דיונים מעין אלו מימים ימימה; הקושי המוסרי והנפשי שיש בהקרבת בעל חיים כליל מצריך עיון.

כיבוד ה’ וכיבוד אב ואם

“נאמר ‘איש אמו ואביו תיראו’ ונאמר ‘את ה’ א-לוהיך תירא’ – הקיש מורא אב ואם למורא המקום. נאמר ‘כבד את אביך ואת אמך’ ונאמר ‘כבד את ה’ מהונך’ – הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום. נאמר ‘מקלל אביו ואמו מות יומת’ ונאמר ‘איש איש כי יקלל א-לוהיו ונשא חטאו’ – הקיש קללות אב ואם לקללת המקום. אבל אי אפשר לומר ‘מכה’ כלפי למעלה. וכן בדין, מפני ששלושתם שותפים בו” (ספרא קדושים א’, ד-ז).

“אם בחוקותי תלכו”

בחלקה הראשון של פרשת בחוקותי מפרטת התורה את השכר הטמון לישראל אם יקיימו את מצוות ה’ ואת העונש השמור להם אם יעברו עליהן. הלשון שבה נוקטת התורה היא ‘הליכה’ בחוקות ה’. בביטוי מיוחד זה, ראו בעלי המדרש פתח להבנה משמעותית יותר של ההליכה בעקבות רצון ה’.

בזכות לימוד זכות

דווקא מתוך הרשימה המדאיגה של קללות ועונשים, עולים רמזים ליחס של נשיאת פנים כלפינו ולאריכות האפיים שלפני המקום ברוך הוא.

“לא תגזול דל”

מי ש’מתערב בבריאה’ ועוזר לעניים אינו פועל נגד כוונתו של הקב”ה, אלא מממש אותה. היפוכו של דבר: מי שאינו עוזר לעניים – כאילו מלעיג על הקב”ה.

הרצון לקשר עם הקב”ה

הצעקה על הריחוק מהקב”ה היא מדרגה של רצון לקשר, והיא הישג כשלעצמה. הלא אין דבר העומד בפני הרצון. יתר על כן: אפילו אם רק יש רצון ל?ר?צות – גם זו מעלה. אולם כשאדם חושב שהוא ממש ‘על הסוס’ – יש בכך סכנה אמיתית לנתק.

כהן גדול וכהן הדיוט

מדוע בכהן ההדיוט כתוב שיטמא לאימו ולאביו (משמע שנשים נפטרות קודם הגברים) ואילו בכהן הגדול כתוב שלא יטמא לאביו ואימו (משמע שהגברים מתים לפני הנשים)?

משפחה – לשבור את הקרח

היעדר דאגה לחברה פוגע בעצם עבודת ה’ של האדם. מי שמנסה לעבוד את הקב”ה מבלי להתייחס לאנשים שסביבו, מגיע בסופו של דבר ל”שמחת כריסו”.

דורו של דוד ודורו של אחאב

לימוד תורה הוא אמרות ה’ טהורות, אך אמרות אלו אינן פועלות בחברה של מספרי לשון הרע.

ספירת העומר: “פתחו שערים ויבוא גוי צדיק”

מי שמקשיב היטב לרמזים של ה’ יתברך, יכול להבין אפילו משיחותיהם של האנשים ברחוב מה אפשר לפעול בכל יום כדי להתקדם…

דבר תורה לפרשת אמור

בפרשת אמור אנו קוראים בפרוטרוט על דיני הקרבת הקרבנות ועל איסור צער בעלי חיים המוזכר כבר אז בפרשה “אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד”, אנו מצווים לגלות רגישות לחיות ולבהמות שחיות עמנו בארץ ישראל ולא להתאכזר אליהם כדוגמת הפס’ הנ”ל.

מיהו המקושש?

ר’ יהודה, בניגוד לר’ עקיבא, טוען שאין לזהות את צלפחד עם המקושש, והגמרא מייד קובעת שצפלחד היה מהמעפילים. מייד לאחר שר’ יהודה מעיר שהתורה ניסתה לשמור על שמו של צלפחד נקי, באה הגמרא ומייחסת לו חטא אחר שבגינו מת! איזו תועלת יש בתוספת זו?

בשר תאווה במדבר ובארץ

אחרי הכניסה לארץ הותרה אכילת בשר תאווה. מחלוקת שמצאנו במדרש יכולה לשפוך אור על ההבדל שבין המצב במדבר לבין המצב בארץ, ועל משמעותה של אכילת בשר כיום.

קידוש החול

בתחילת פרשת אחרי-מות מוזכרת הסכנה הגדולה ביותר – “בקרבתם לפני ה’וימותו”, ואח”כ ההגבלה: “ואל יבוא בכל עת אל הקודש…”. לעומת זאת, בתחילת פרשת קדושים, התורה דווקא מצווה להתקרב לה’ ואף להידמות אליו: “קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ א-לוהיכם”. חז”ל התייחסו בכמה מקומות למתח הזה.

“אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה”

פרשיית צרעת הבית פותחת בלשון מוזרה, כאילו צרעת זו היא בשורה ולא עונש: “כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם” (ויקרא י”ד, לד). מדוע ייחדה התורה פתיחה כה חגיגית לפרשה כה עגומה? ומה בכלל הקשר בין צרעת הבית לבין הכניסה לארץ?

“על קדושה ועל טהרה”

היהדות חולקת מצד אחד על המדע, וסוברת שיש בעולם קודש וחול, טומאה וטהרה, ולא זו בלבד אלא שיש גם דרגות שונות של קדושה ודרגות שונות של טומאה; ומצד שני היא חולקת גם על הגישה המאגית, וסוברת שכל הקדושה והטומאה בעולם מקורם באדם ולא בטבע.

פרשת תזריע – בדמייך חיי

בני ישראל אמורים ללכת ולהאיר באור ה’. אך בעולם שאחרי החטא, דרך עץ החיים עוברת מבעד ללהט החרב המתהפכת של קלגסי מצרים, ואחר כך דרך הנדודים בלהט חרב המדבר, ולבסוף – המלחמה על הארץ.

“אל תרא יין כי יתאדם”

השתוי פסול לעבוד ולהורות לא רק בגלל שהוא עלול להתבלבל בין ימין לשמאל, אלא כי השתייה היא ההתחלה של דרך שהיא כולה טעות…

עבירותיהם של הצדיקים

“ויאמר משה אל אהרן – קרב אל המזבח” וגו’. מדוע היה משה צריך לומר לאהרן לקרב אל המזבח ולעשות את מה שכבר נצטווה לעיל, בתחילת הפרשה?

האש המכלה את הרשעים

את פרשת צו פותחת פרשיית תרומת הדשן. בפסוק ההקדמה נאמר כי “העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר”, וכבר במבט ראשון ניתן לראות כי בפסוק יש ייתור לשון. במדרש נלמד ייתור זה כעניין בפני עצמו.

פרשת צו – צו וזירוז

בגלל הרצונות הזרים הללו אנו מלאים ייסורים של החמצה, ותחושה כמעט תמידית של חיסרון. התחושה הזו תימשך כל עוד החיים ייוותרו ניסיון מתמיד לכפות את הנפש ולאסור את הרצון.

“אי אתה מצווה אותי אלא על ישראל”

השבוע, אנו פותחים את ספר ויקרא בכך שהקב”ה אומר למשה “דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם…”. מדוע כה חשוב להדגיש את הדיבור אל בני ישראל?

“חכמות בחוץ תרונה”

בבית מדרש יש צורך שהקולות מבחוץ יכנסו פנימה, ושהלימוד יהיה קשוב לקול ‘התינוק הבוכה’; ומצד שני, יש צורך שהקול היוצא מבית המדרש יהיה שייך גם לחוץ, לרחוב, ולא ייעצר בקירות בית המדרש.

“אשר נשיא יחטא”

יש תקופות שבהן האדם גדל בתוך ‘חממה’, כמו בן מלך, ללא קשיים מיוחדים או אתגרים. במקום לנצל את השפע ואת השקט הנפשי – הוא נתפס לשאננות רוחנית או אפילו לעצלות. המלך אוהב אותו, וקשה לו לראות את בנו מתנוון, ולכן הוא שולח אותו לתקופה מסויימת להתמודד עם ‘העולם שבחוץ’: עם אנשים מסוג אחר, עם דעות אחרות, אולי עם מצב רוחני נמוך באמת…

מבושה-לכבוד

משה רבינו מצווה לאחיו אהרון הכהן “קרב אל המזבח”.
מדוע אהרון נצרך לציווי מיוחד? הרי ברור לו תפקידו וכהונתו!! ועוד לאחר כל כך הרבה חזרות והכנות לאירוע?

מעורבות נפשית בעבודת ה’

הבחירה החופשית פוגשת את האדם בכל צומת של חייו. לעיתים רבות, המרכיב אשר יכריע את בחירתו באותה צומת היא מעורבותו הנפשית.

הפיכת החיסרון ליתרון

היא להפך את כל החסרונות הגדולים למקור היתרונות הגדול ביותר, מתוך רצון להיטיב עם הזולת, להיות אדם טוב יותר בעולם מתוקן יותר. אלה הם חיים בדרך של קו אמצע.

דת ומדינה–שיחה ליום העצמאות

גם אם הבונים והיוצרים חושבים על הארץ במסגרת הגורל בלבד, הקב”ה מוסיף למסגרת זו גם את מסגרת הייעוד

בטחון בבורא

“וכי תאמרו, מה-נאכל בשנה השביעת: הן לא נזרע, ולא נאסף את-תבואתנו. וצויתי את-ברכתי לכם, בשנה הששית; ועשת, את-התבואה, לשלש?, השנים. וזרעתם, את השנה השמינת, ואכלתם, מן-התבואה ישן; עד השנה התשיעת, עד-בוא תבואתה–תאכלו, ישן”.

למה שמיטה מיידית?

הכתוב אומר, “כי תבאו אל-הארץ, אשר אני נתן לכם–ושבתה הארץ, שבת לה'”. נראה הגיוני שאחרי שכבר ישבו שש שנים בארץ אז תשבות הארץ, ופה כתוב, “כי תבאו אל-הארץ… ושבתה הארץ”, מיד! מה העניין כאן?

רצון לקבל – על מנת להשפיע

מהי הטומאה שהתורה מזהירה עליה ואיך זה קשור לעבודה שלנו?

קדושים תהיו

אין אנו כאן בזכות. הקב”ה לא חייב לנו דבר. תפיסה עמוקה ואמתית של עובדה זו, לצד הפנמה שלה, מביאה באופן טבעי לאותה נדיבות המתוארת בפרשה.

זריקת חיזוק

קיום אמיתי ומלא של “ואהבת לרעך כמוך” הוא בגדר עבודה קשה מאוד. על כן אומר הקב”ה, “אני, ה'” – הריני מוכן לסייע בידך.

בזאת יבא אל הקדש

הטהרה מסמלת את החיים התקינים, החיים הסדירים והנורמטיביים. המוות לעומת זאת, חידלון החיים – הוא אבי אבות הטומאה. התורה מדגישה את הטהרה בפרשייה זו, כיוון שההתייחסות הנכונה אל הקודש ואל ריבונו של עולם, הנלמדת בפרשה – היא התייחסות הנובעת מתוך טהרה. מתוך חיים אמתיים, מלאים ורוחניים.

המקום הנכון, הזמן הנכון והאדם הנכון

הצלחת עבודתו של כהן גדול תלויה ישירות ביכולת שלו לפעול לפי ההוראות המדויקות. לכן יש ציווי שאהרון הכהן, ידקדק במעשיו ביום הכיפורים, וישמרו עליו שיעשה הכל כמו שצריך בדיוק, כדי שלא יהיה שום סטיה, שום קלקול ושום נפילה, כדי שהמשימה תצליח.

רפואה רוחנית

כולנו זקוקים לטיפול שורש. אבל איך נעשה זאת כאשר אין לנו בעצם אפשרות לזהות ממש את השורש הסמוי מאתנו, ש”כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו” (מסכת נגעים) וכאשר המשימה היא כל כך גדולה?

סיבה ותוצאה

הפרשה באה ללמד אותנו על הקשר בין סיבה ותוצאה, בין הזרעה לתוצאתה.