ירמיהו איננו נרתע או נבהל לקבל את שליחותו הנבואית ואין בפיו אלא הערה עניינית על חוסר התאמתו לתפקיד ועל כן הבטחת הקב"ה לעזור לו מספקת, ואילו משה עושה ככל יכולתו שלא לקבל על עצמו את המשימה ואין הוא הולך למצרים אלא רק לאחר ויכוח ארוך המביא את הקב"ה לידי כעס עליו. והנה, לו היינו שואלים את עצמנו, ממי היינו מצפים ליתר התנגדות – ממשה נביא הגאולה או מירמיהו נביא החורבן, התשובה היתה אמורה להיות הפוכה.

בני האדם נוטים לתת מקום משמעותי למטרה, ליעד, ופחות מקום לתהליך, לדרך, ולמסע כולו. אנחנו נוטים לשאול מה השורה האחרונה? מה המטרה של כל זה.. התורה מלמדת אותנו לתת מקום לתהליך.

מצד אחד, העם עדיין מחוץ לגבולות ארץ כנען המובטחת, ולכן עליו עדיין לעסוק בהכנות אחרונות לסיום המסע. מאידך, כיוון שבסופו של דבר העם התנחל בחבלי ארץ אלו, נהפכו גם הם לאחוזתם.

כיוון שפנחס נעשה כהן באופן חריג ושונה משאר הכהנים, אפשר היה לחשוב שגם תפקידו ומעמדו ככהן יהיו שונים מאחרים. כך ניתן להבין מדוע נזקקה התורה לפרט את ייחוסו של פנחס עד סבו: התורה ראתה צורך להשוות את פנחס לאלעזר ואהרן כדי להדגיש שחרף הנסיבות המיוחדות של מינוי פנחס לכהן, בסופו של דבר מעמדו ככהן היה זהה לזה של אבותיו

פנייתן של בנות צלפחד למשה מעוררת אהדה בלב הקורא המזדמן. לשמחת ליבו של אותו קורא, הן נענות בחיוב.
בכך, מצטרפות בנות צלפחד לרשימה מכובדת של בני אנוש שלא ויתרו אל מול החוק היבש הנוטה לרעתם, ולבסוף אף יכלו לו. ברם, נדמה שעיון משווה במקרים אלו יוכל לתת לנו רושם מדויק יותר, על האופן שהתורה מכוונת אותנו להביט במצבים אלו.

לראות יהודי מחליף צבעים על הבימה לעיני כל, זה מה שה׳ רוצה?! זה מה שעושה לו נחת?! חז״ל מלמדים אותנו מה עושה נחת לקב״ה, ״גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה״ עדיף לעבור על ׳לאו דאורייתא׳ רק שלא שיתבייש אדם מישראל.

העין שלנו יכולה "לראות", כלומר לראות במבט ראשוני בסיסי כמו כל ייצור חי, אך אנו יכולים גם "להביט" להסתכל במבט שני ולחפש את המהות, את המשמעות האמיתית של מה שאנו רואים.

תופעת אתונו של בלעם היא יחידאית במקרא. בעל חיים המנהל דו שיח עם בן אנוש אינו חזיון נפרץ. התופעה עצמה מוכיחה (שוב), נקודתית, את כוחו של הבורא לשנות סדרי בראשית. אמנם, בקריאה מלאה של עלילת בלעם, יתכן שנמצא שהאריכות בסיפור אתונו של בלעם יש לה תפקיד משמעותי הרבה יותר בעלילה.

מסופר בגמ׳ על זעירי שהיה מפקיד את כספו אצל בעלת אכסניה אחת, לימים היא נפטרה, הלך זעירי לבית הקברות כדי לשאול אותה איפה נמצא כספו, היא אמרה לו את מקום המחבוא, ואגב היא ביקשה טובה אם יוכל לשלוח לה את המסרק שלה עם שכנתה שמחר הולכת להצטרף אליה לעולם העליון… מה יש לה לעשות עם מסרק בעולם הנשמות?

מקום הכי גבוה שיהודי עומד בו במהלך היום, אל מול עולם אצילות, בסיום תפילת שמונה עשרה, רגע לפני שאנחנו יוצאים מלפני המלך, אנו מוסיפים עוד בקשה קטנה, "אלקי, נצור לשוני מרע, ושפתי מדבר מרמה…", להראות כמה חשובה הזהירות בענין שמירת הלשון, שאנו מוסיפים אותה בשיאה של תפילה.

מה יש בפרה אדומה שכל כך קשה להבין?
עד שהאדם הכי חכם בעולם! שהגמ׳ קוראת לו ״גדול העולם״ אמר: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״, הכל הצלחתי להבין, אין חכמה שלא השתלמתי בה, אבל פרה אדומה, תעלומה…

התורה אינה דורשת מאיתנו תמימות חסרת דעת. אין שום הגיון בלעצום עיניים וללכת שבי אחריו.. אדם שלא יכלכל את צעדיו לא יצליח במאומה. ה' דורש מאיתנו תמימות שהיא תוצאה של חשבון וחשיבה.

למסע במדבר היו אף כוונות נלוות, בדמות ניסיונות לעם בטרם הגיעו לארץ המובטחת.

בהשכנת השלום שלו, כמו בשיג ושיח שהיה לו עם בני אדם, היה אהרון הכהן אומר לזולת דברים שינעמו לו, כדי לרתק בכבלי אהבה גם שונאים משכבר הימים. ולכן מציינת התורה בפרשתינו, שכשמת אהרון לא היה האבל רק אבל של יחידים, או של רוב העם, אלא של העם כולו: "…וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל."

כיצד אני יכול לדעת מי באמת צודק? הרי גם אם נבחן את מחלוקתו של קרח על משה ואהרן, כמאתים וחמישים ראשי סנהדראות חברו לקרח, וטעו בטעותו, אז איך אני אדע למי לחבור?

אוֹן בֶּן פֶּלֶת שהיה מראשי המרד במחלוקת הזו כנגד משה, בסופה של המחלוקת, לא היה בין הנשרפים ולא בין הנבלעים בעדת קורח, אם כן, להיכן נעלם?

כדי לשכנע איש אמת לשנות את אורח חייו, כל שנדרש הוא להציג בפניו את האמת. משהכיר בה, הוא יקיים אותה מתוך עקרון, באש ובמים. לעומת זאת, כאשר נציג את האמת לאדם המחפש נוחות, הוא יסרב לשנות את דרכו, גם אם יודע שאין היא הדרך הנכונה.

קורח הלא טוען כי כל העדה כולם קדושים, ומשה מתנשא בחינם על העדה. היאך בטח קורח במבחן שהתווה לו משה?!
לשיטתו, יתכן מאד כי יעמוד מחר עם עדתו ובידם מחתות מלאות קטורת, אך ה' לא יגיב כלל, כיוון שמשה הגה מליבו את המבחן, ו-ה' כלל לא מחויב לו. כך, בעצם הופעתו למבחן המתיימר לחשוף את בחיר ה', ומתבצע באופן שטבע משה, כבר הודה בעליונותו של משה. בכך, מתייתר המבחן מאליו.

אדם נורמטיבי מרגיש שהוא חי כאן בעולם, במציאות שהיתה ותיהיה, ואנחנו מסתכלים לכאן.. ולשם.. ולומדים את המציאות. כלומר המבט הוא נטראלי, ולאחר שאתה רואה, אתה יודע, לומד, מביע דעה, וכו'. אך בפרשת שלח אנחנו מגלים המבט מתהפך, אנחנו לא מרגישים בעקבות מה שאנחנו רואים, אלא, אנחנו רואים את מה שאנחנו מרגישים.

מקרב שלל התלונות שהטביעו את חותמם על דברי ימי העם, מיתמר חטא המרגלים, שגזר את גורל הדור כולו למות במדבר. ברם, מעיון בנוסח התלונות במהלך תקופת הנדודים, לא ברור עד הסוף מדוע אף כאן העניין לא זכה לתגובה סובלנית יותר. מדוע לא הגיעה תגובה שלמחרת העונש תאפשר את התאוששות העם, והמשך דרכו לאור הכרתו בטעותו.
לשם הבנת הענין, נבקש להרחיב את מבטנו על נושא התלונות כולו.

זו היתה שליחות מודיעינית לגיטימית, המקובלת על כל צבא, העומד בפני משימות כיבוש.
אולם, החטא היה כרוך בעקבי מרגלי המדבר. חטא, שהוליד את המשבר הגדול, שגרם למות כל הדור ההוא, לנדודים במשך ארבעים שנה ולתוצאות, שעוד ניכרו שנים רבות לאחר מכן.

לקראת סוף הפרשה לפתע הכל נעמד. "והעם לא נסע עד האסף מרים" עם שלם ממתין לרפואת צרעתה של מרים הנביאה, שדיברה על אחיה, משה. זכתה היא לכבוד הגדול הזה, כשכר לאותם רגעים שהתעכבה בדאגה למשה רבינו כשהושלך ליאור, בשביל אותה אמונה תמימה שהשלכה הזו לא תסתיים במוות, זכתה שכל העם המתין לה שבעה ימים. אך מה המשמעות של עצירה זו? איזה מסר חיובי – אקטיבי ניתן ללמוד מההעדר של פעילות? מהמתנה בעלמא?

תפקיד אהרון הוא להקים את יחודו ואחדותו של מי ששכן בבית ההוא. המנורה, על שבעת קניה, יש לה מרכז שהכל מכוון אליה. תפקיד אהרון כשהוא מדליק אינה להפיץ אור החוצה, אלא לכוון את האור פנימה, אל המרכז. וזה, מבטיח לו ה' בלשון המדרש, גדולה משלהם.

כאשר אדם מבקר את זולתו, הביקורת מלווה בכעס, והחסימה שיוצר 'גורם הכעס' של המבקר ברגשותיו של המבוקר, היא מוחלטת. זאת גם אם המבוקר יהיה אדם בעל אישיות מיוחדת ואף נבואית, אוזניו אולי ישמעו את צלילי הביקורת, אך תוכן הביקורת לא יופנם ללבו, זאת אפילו אם המבקר יהיה בעל אישיות מורמת מעם, או אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו.

המחנה מתקיים אך ורק כיוון שהוא מרוכז סביב ה', סביב המשכן, ולפיכך סביב עבודת ה'. אין צורך להדגיש כי עבודת אלילים אסור לה להימצא במחנה, אפילו שברור שהיא האויב המושבע ביותר של שכינת ה'. העם כבר קיבל על עצמו את מלכות ה', ולכן הקמת המחנה אינה דורשת עקירה של עבודת האלילים מקרב העם. חטא כשלעצמו אינו הבעיה כאן, כיוון שהעם התחייב לעבוד את ה' ולשמוע למצוותיו. אולם הדוניזם הוא תכונה אנושית הקיימת בליבות כולם.

מדוע ה' לא ציווה את משה במפורש כבר מההתחלה למנות את כל ישראל פרט ללויים, שאותם אין למנות? מדוע הוא מצווה את משה לפקוד את "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א', ב'), משמיט את נשיא שבט לוי מהרשימה, ורק לבסוף מורה במפורש שלא לכלול את הלויים במפקד?

"אל תצפה לרגלי משיח עד שיתגלה אות בעולם. ר"ל שיתגלה כוכב חדש"(הגאון מווילנא – תקו"ז פ"ז ע"א)

בפרשת בהעלותך, אחרי שמרים דיברה לשון הרע על משה רבנו, מספרת התורה שהקב"ה התגלה אליה ואל אהרן, ותיאר את ההבדל שבין נבואת משה לבין נבואות שאר הנביאים: "ויאמר – שמעו נא דבריי: אם יהיה נביאכם, ה' במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה, בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט".
מהי ההבחנה שבין נבואת משה לבין נבואות שאר הנביאים?

נחלקו הפרשנים בהערכת סיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו. מפשט הכתוב נשמעת ביקורת על שליחת המרגלים ועל ביצוע המשימה מצדם. הפסוק "וילכו ויבואו בית אישה זונה ושמה רחב וישכבו שמה" אינו נשמע מחמיא, במיוחד לא כהכנה לקראת משימת הקודש של כיבוש…

בפרשת מסעי מופיע ציווי מיוחד על משה, לכתוב את מסעי בני ישראל. כתיבה מיוחדת זו מצטרפת לרשימות נוספות שנצטווה משה לכתוב, בפרשת מלחמת עמלק ("כתוב זאת זיכרון בספר") ובספר מלחמות ה' (המוזכר בפרשת חוקת). רשימות אלו מסייעות לדעה ש"תורה מגילות…

בטרם נפרד משה מן העם, דאג להם… לאוויר צח. לפני שחתם את מסכת חייהם במדבר, הורה להם פרק בהליכות איכות חיים סביבתית. אף לימדם, כיצד יגשימו איכות חיים זו בפועל, בבואם לבנות ערים בארץ היעודה, בעבר הירדן מערבה.

אין עצה טוב לחיים טובים והמתקד הדינים – אלא עסק התורה וצעקה ותפילה להשי"ת, וצדקה לעמלי התורה/

כאשר ראובן, גד וחצי שבט המנשה מבקשים נחלה בעבר הירדן, משה מבקר את מעשיהם בצורה חריפה. אולם אם אף אחד לא ינחל בעבר הירדן, מה יעשו עם חבל ארץ זה?

ביזה אינה רק נתעבת מבחינה מוסרית, אלא גם מהווה גזל. ככל הנראה, שלל המלחמה שייך לעם ישראל כולו, ומי שלוקח אותו – גוזל אותו מהעם. הלוקח שלל הופך את המלחמה למלחמה פרטית שלו, כדי למלא את כיסיו או כדי להביא שבויים כפועלים לביתו. התורה פוסלת את הנורמה הזו, ומצווה לחלק את השלל בין כל השותפים במלחמה.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאומר זה הדבר אשר ציוה ה', איש כי ידור נדר" וגו'. (במדבר ל-ב)

מדוע ציווה הקב"ה את משה לאסוף את זקני ישראל שיסייעוהו? משום שידעו ישראל כי זקנים אלו מבקשי טובתם הם, שכבר הוכיחו את אהבתם להם בימי השעבוד הנוראים. אהבתם לבני עמם היא שתסייע להם לחנך את בני ישראל למצוות התורה.

לכאורה, מתשובותיהם עולה כי המרגלים דבקו בכתב מינויים והשיבו על השאלות שהציג להם משה בטרם צאתם. ומכאן יש לשאול: מדוע נענשו? האם היה עליהם לעוות את המציאות שראו בעיניהם? והרי אם היו נוהגים כך, היו מועלים בתפקידם.

מדוע לא יגויסו גם בני שבט לוי לצבא כדי ללחום יחד עם אחיהם? והלוא כשהיה נראה למשה שבני גד ובני ראובן מנסים להתחמק מהמלחמה, הוא פנה אליהם: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" (במדבר ל"ו, ב').
לכאורה, בני גד וראובן היו צריכים להשיב: 'הלוא גם שבט לוי אינם יוצאים למלחמה, אם כן מדוע אתה מטיף לנו מוסר?' אלא שהם, כמו יתר חלקי העם, ידעו את התשובה האמיתית וכיבדו אותה.

מעניין לציין כי התגשמות האמור בפרשת סוטה היתה כה ידועה וכה ברורה לעם במשך דורות, עד כדי שימוש בה כאמצעי לרפואה מעקרות.

פרשת המוספים עוסקת בקרבנות וקשורה לפרשת המועדות. מדוע, אפוא, היא מופיעה בספר במדבר, ולא בספר ויקרא?

המפקד של פינחס הוא מפקד משפחות לנחלה, בניגוד למפקד של במדבר, שהיה מפקד של יוצאי צבא. לכן בפרשתנו נמנות המשפחות, ואילו בפרשת במדבר נמנים יוצאי הצבא.

להמתיק דינים מעל ישראל, ולהחזירם בתשובה, ולהשפיע עליהם כל טוב – זוהי עיקר עבודת הצדיקים רמי המעלה, וזו עיקר מעלתם.

רש"י מצטט את המדרש המספר כי בני השבטים האחרים הקניטו את פינחס על כך שאבי אמו (יתרו) פיטם עגלים לעבודה זרה: "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל". מסיבה זו בא הפסוק וייחס את פינחס לאהרן: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן".
למה התכוונו חז"ל במדרש זה?

על דמותו של בלעם. אפשר לעסוק בדרך המיסטית שלו – קסם ומאגיה ללא נבואה, אבל אנו נתמקד באינטרסים שהניעו אותו.

פרשת בלק היא הפרשה היחידה בתורה, מאז תחילת ספר שמות, בה הנביא אינו משה. נושא הפרשה – כמו נושא התורה כולה – הוא אמנם עם ישראל, אך היחס אליו הוא במבט מבחוץ, ולא מתוך מחנה ישראל. חז"ל במסכת בבא-בתרא קבעו:…

"וירא בלק.. ויאמר מואב אל זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו, כלחוך השור את ירק השדה"

מספרים על חסידים שבאו לרבם ושאלוהו: "כבוד הרב, מדוע זכה בלק שתקרא פרשה בתורה על שמו?"
השיב להם הרב: "כי בשמו של בלק ישנם ראשי תיבות הכוללות את כל התורה כולה: " ואהבת לרעך כמוך".
החסידים התלהבו מאוד מהתשובה, הודו לרב ויצאו.

כשהתחילו ללכת ביררו איש עם רעהו: "תגידו, מישהו הבין בדיוק איך מתפרשים ראשי התיבות?" אך נוכחו לדעת כי אף אחד מהם לא הבין בדיוק את תשובת הרב.

מעשהו של פינחס היוה תיקון מפואר למעשיהם של שמעון ולוי שאמנם פעלו מתוך רצון טוב, אך הוא בא והשלים את החוליה החסרה והמשמעותית של ה"אישור", כשצעד זה מהוה גילוי דעת מובהק שכל מגמתו, רצונו ופעולתו הם לשם שמים, מתוך ציווי אלוקי ומכח התורה.

רצונו של מי דרוש כדי לפסול את הפרה, רצונו של עושה המלאכה או של בעליה של הפרה? מה דינה של פרה שנעשתה בה מלאכה בכוונה, אך ללא רצון בעליה?

"זאת חוקת ה"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" וכו' "והיתה להם לחוקת עולם".
ודרשו חכמינו ז"ל בכמה וכמה מקומות את הפסוקים – לעניין עסק התורה במסירות נפש, כדאמר ריש לקיש (ברכות סג:) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, וכדאמר רב נחמן בר יצחק על הפסוק (תהלים מד-כג) כי עליך הורגנו כל היום – אלו תלמידי חכמים שממיתים עצמם על דברי תורה

כל כמה שמעשי העם קשים, כל כמה שהדברים נראים ללא מוצא – עדיין, תפקידו של הרועה הוא להמשיך ולטפח את צאן מרעיתו.

כיצד קורח, אומנם היה במעמד שבט קהת המורם ונישא משאר עם ישראל, אבל בכל זאת קיבל תעוזה ואומץ לצאת נגד מנהיג האומה משה רבנו?!

במה טעה קורח? האם הטענה "כי כל העדה כולם קדושים" והרצון לשרת את ה' במקדש ביחד עם הכוהנים והלוויים הם פסולים? כידוע, טרם חטא העגל היו אמורים הבכורים לעבוד במקדש, כנציגי כל משפחה ומשפחה מעם ישראל. מדוע, אם כן, העניש הקב"ה את קורח, שביקש שכל ישראל ישובו למצבם שלפני החטא ויעבדו במקדש בעצמם?

גדול ה"יחוס", וכוחו וחשיבותו רב ועצום, ואין לזלזל בו כלל.הנה אע"פ שגדול היחוס ?מ"מ אסור להסתנוור, כי יתכן שיהיה אדם מיוחס ומרושע ומושחת גדול, כי היחוס אינו מונע את הבחירה…

כיצד ייתכן שכל עם ישראל לא יקיים אף מצווה מהמצוות שציווה ה'?

מצבים שבהם חיי האומה נמצאים בסכנה ? בין פיזית ובין רוחנית ? דורשים נקיטת יוזמה החורגת מהכללים הרגילים ומהסעיפים הקטנים והחישובים שהם מולידים.

לעיתים האידיאלים הגדולים מתנפצים אל סלעי המציאות, ואף על פי כן – הם יישארו במקומם לנצח ויילמדו לדורות. ילדי ישראל צריכים לגדול על האידיאלים הגדולים מחד, ועל ההתמודדות הקשה עם אפשרות ההתנפצות מאידך. התורה מעמידה בפנינו את שני הצדדים האלה כאחד במסע בני ישראל מהר סיני אל ארץ כנען, מן התורה אל הארץ.

ידוע שלכל בעל תשובה יש אורות שבהתחלה מרימים אותו גבוהה, אבל לאחר זמן שהוא חי בדימיונות… הוא מתרסק ולא מבין למה.
אז מה באמת, האם אורות זה טוב?

אין אנו נוטלים את החשודים בגניבה, באונס או ברצח ומוחקים פרשה אל המים כדי לגלות אם חטאו. חריג זה מתקיים רק במקרה של הסוטה.

לכאורה, ספר במדבר היה צריך לפתוח בפרק ז': "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" – באחד לחודש הראשון בשנה השנייה, כהמשך ישיר של ספר שמות. באופן מפתיע, התורה בחרה לפתוח את הספר בפקודי בני ישראל והלוויים, להמשיך באוסף פרשיות הכולל את שילוח הטמאים מהמחנות, פרשיות הנזיר והסוטה, אשם הגזלות וברכת הכוהנים, ורק אז להזכיר את קרבנות הנשיאים עם חנוכת המשכן. מדוע סידרה כך התורה את הפרשיות?

בכל הפרשיות הקשורות עם המשכן והקמתו, ונדיבות הציבור – יש סדר וחשבון, ויש דין וחשבון לאן הלך כל פרוטה. וכן כשיש סדר, וכל דבר יש לו מקום וכל דבר נמצא במקומו – הכל יפה והכל עובד ופועל כראוי,

לדברי הרמב"ן, ניתן לקבוע כי מלבד מספר מצומצם של מצוות, המצוות הכתובות בחומש הן מצוות הנוהגות לשעה בלבד ולא לדורות. קריאת דברים אלו מעוררת שאלה נוקבת: מצוות אלו, שנהגו לשעה בלבד לפני כמה אלפי שנים – מה משמעותן בשבילנו, אנו העומדים פה היום?

יש דברים בעולם שהם עיקריים ויש כאלה שהם לא. הגדרה זו היא ברורה ומקובלת על רוב בני האדם, אך למרבה הפלא אנחנו מתנהגים לא פעם בצורה הפוכה לגמרי.

באמצעות הלשון ניתן לרקום מערכת קשרים נפלאה, ניתן ליצור אוירה חיובית, נעימות בין בני זוג ובין הורים לילדים, בחברה ובכל מקום. וחלילה, ניתן גם להרוס שלום בית, ניתן להרוס תקשורת שבין הורים לילדים וליצור ריחוק כאילו שהם אויבים, וניתן להרוס קשרי חברה.

מדוע חשוב לנו לדעת מהו בדיוק המסלול אותו עבר עם ישראל במדבר?

גם כשהתורה כותבת באופן 'סתמי' "כי תצא למלחמה על אויביך", דרשו רבותינו שבמלחמת היצר הכתוב מדבר.
פרשתנו, המתארת את מלחמת הנקם במדיינים ובבלעם, עוסקת במלחמה ביצר הרע אף ברמת הפשט. בפרשה זו גלומה תורת הלחימה ביצר הרע ותכסיסיו, ולכן כאן גם ניתנים היסודות המרכזיים לדיני טהרת כלים וטהרה בכלל.

ברכתו של פינחס היא בעצם הברכה שבה אנו מברכים איש את רעהו מדי בוקר וערב. מהי אם כן ייחודה?

נאמר בתלמוד : "מהודך – ולא כל הודך. פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, זקנים שבאותו הדור אמרו: אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה".
למה התאוננו הזקנים שבדור ואמרו אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, הלוא לא קם בישראל כמשה עוד? מהי אפוא הבושה שתלמידו ומשרתו יהושע הוא פחות ממנו?

זמרי נשיא שבט שמעון לא הבין את משמעות הכניסה לארץ וההתנחלות בה. הוא ואנשי שבטו חשבו שתמה לאומיותו של ישראל בעת הכניסה לארץ ועתה כל איש לעצמו ותו לא.

ה' מצווה את משה: "צרור את המדינים והכיתם אותם" (כ"ה, יז). נראה שאין זו הוראה מעשית אופרטיבית, שהרי המלחמה נגד מדין תפרוץ רק בפרשה הבאה. מה אם כן פשר הציווי הזה בשעה הזו?