תודעה כפולה
כחלק מתהליך עבודת הכהן הגדול ביוה"כ נמצאת חובת הכהן להקריב פר חטאת אשר בו הוא מתוודה קודם כל על עצמו וביתו, לאחר מכן על כל קהילת הכהנים, ולבסוף הוא מתוודה על השעיר המשתלח בעד כל עדת ישראל וזאת כחלק מתהליך הכפרה.
כפי שמופיע במשניות במסכת יומא, כחלק מתהליך הכפרה על עמ"י, ישנו צורך שיהיו שני שעירים אשר אחד מהם יוקרב על גבי המזבח כמו הפר של הכהנים, והשני ילך המדברה לעזאזל. כמו"כ כתוב שישנו צורך ששני השעירים יהיו שווים במראם.
מדוע כחלק מהתהליך הכפרה על עמ"י יש צורך בשני שעירים, ומדוע הם צריכים להיות שווים במראם?
בשביל לענות על זה צריך לחשוב תחילה כיצד כפרה מושגת.
נראה לי שכחלק מתהליך הכפרה על עוונותיו של אדם ישנו צורך שהאדם יביע את רצונו ושאיפתו לחזרה אל הדרך הראשונית, ואף ממש היותו בה.
כלומר – במשך השנה אדם צובר כל מיני חטאים ונפילות קטנות, ואף אם לא – הוא מתחספס ושוכח לפעמים מהי המטרה העיקרית בחייו, האדם ביסודו הוא טוב, אך בחספוס החיים הוא מוסיף מיני רבדים אשר מכסים אל שאיפתו ומקומו הטבעי. הכפרה תושג כאשר האדם יביע את רצונו ואף יפעל למען חזרה אל המקום הטבעי והקמאי הטוב ביסודו.
נראה לומר שאצל משפחת הכהן ושאר הכהנים הכפרה תושג ע"י הקרבת קרבן שכן מקומם הטבעי ושאיפתם הטבעית היא הקודש, במיוחד בתור עובדי המקדש. לכן כפרתם תושג ע"י קרבן בעל אופי הלכתי של קדושה אשר יביע את שאיפתם וחזרתם אל מקומם הטבעי שזהו הקודש.
אך אצל ישראל זהו מצב שונה.
ישראל מחד לא עובד בקודש, אך מצד שני הוא בעל מחויבות אל הקודש – צורך בעלייה לרגל למשל 3 פעמים בשנה, ובכלל בעל צורך בשאיפה מחשבתית- רגשית לשם.
נראה אולי לומר שאצל ישראל אכן ישנה כפילות קיומית אשר מתבטאת מחד בהיותו "טבעי" ומאידך בהיותו "עם קדוש" אשר שני השעירים מייצגים זאת.
הצורך בכך ששני השעירים יהיו שווים במראם היא מפני שהם מייצגים אדם אחד – אך הם שניים שכן הם מייצגים שתי שאיפות.
שעיר אחד הולך לעזאזל – המדברה. המדבר הוא המקום הטבעי ביותר, ללא כל מודרניזציה והתפתחות.
שעיר זה מייצג את שאיפתו ורצונו של אדם לחזור אל מצבו הטבעי של היותו חלק מהטבע. לא במובן הגס של המילה, אדם אכן צריך להתפתח, אך הטבעיות מייצגת את היות האדם חלק מהטבע ולאו דווקא אל הקודש, ובעל צורך לדאוג לטבע. דבר שהאדם שוכח לעיתים כאשר הוא מפתח ומתפתח והופך לבעל שאיפות מעט נרקיסיסטיות של העלאת עצמו. ההליכה למדבר מראה את השאיפה הנכונה תודעתית.
אך השעיר השני מוקרב כקרבן-
שעיר זה מייצג את שאיפתו ומקומו של האדם אצל ה' והקודש – "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", (כמובן שגם בדיבור על המצב בטבעי לעיל האדם מחויב למערכת הלכתית, אך הכוונה היא לתודעה).
האדם צריך להיות בעל תודעה ושאיפה לה' ולקודש.
הקרבת השעיר כקרבן בעל אופי של קוש, אשר עולה באש לה' מייצג זאת.
אם כן רואים שאצל האדם הפשוט מישראל ישנה תודעה קיומית כפולה.
העיקר שנכוון אותה למקום הקמאי אשר ביסודו טוב.
"כי-ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם: מכל, חטאתיכם, לפני ה', תטהרו."
(נשלח ע"י יואב גלזנר)