במסע לפולין אליו יצאתי יחד עם חבורה יקרה של תלמידי כיתה י"ב מישיבת חספין, מעט לפני הפסח האחרון [תשס"ז], אירע המעשה הבא. איש העדות שהיה עמנו, אדם יקר שביקרים, מאמין גדול ואופטימי בלתי-נלאה, אמר בדרך לטרבלינקה שהוא אינו אומר "א-ל מלא רחמים" באושוויץ, במיידנק או בטרבלינקה; כאן לא היו רחמים. ייתכן שאצל רבים מהפוקדים את
כל ההבדל הוא באופי, בתשתית ובמוטיבציה. באיזה מידה האדם עושה מה שעושה באמת מתוך דבקות באהבת תורה ויראת שמים, מתוך חתירה להצמיח מלכות שמים בתוך עצמו וסביבתו? האם זה מה שממריץ אותו, או סתם שכרות והוללות של בחורים צעירים?