מלבד שמות החג המסורתיים, זכה חג הפסח לתואר "חג החומרות". חומרות הפסח קשורות ברובן הגדול לאיסור חמץ, שהתורה החמירה בו בעונש כרת (שמות, י"ב, טו). חז"ל הרחיבו את ההרחקה מחמץ בקביעתם שחמץ "איסורו במשהו" (פסחים כט:), ובמהלך הדורות נוספו עוד ועוד חומרות מתוך החשש להיכשל באיסורי חמץ. המושג "חומרה" קיים לא רק בפסח ובהקשרים שונים נאמר "המחמיר תבוא עליו ברכה", אבל ברור שהוא מקבל בפסח מימדים מיוחדים. בעולם החסידות ישנן התייחסויות שונות לשאלת מעמד החומרות באופן כללי, וביחס למקומן של החומרות בפסח באופן פרטני.
מצווה י"א בספר החינוך היא איסור שיימצא ברשותנו חמץ בחג הפסח. מדיני המצווה, שאסור לאדם לראות חמץ שברשותו או חמץ שהוא קיבל עליו אחריות, אך אין עליו איסור לראות חמץ של אחרים או של הקדש. ה"מנחת חינוך" מעורר במובלע שאלה מעניינת: מהי 'רשות' לעניין איסור זה? האם גדרי החיוב לעניין זה זהים לגדרי הבעלות לשאר הדינים שבתורה?
כל בן אדם בכלל וכל יהודי בפרט, שדרגת קדושתו גבוהה מזו של כל שאר הברואים, עשוי לבוא לידי החמצה היינו כישלון במשימה, ולכן הוא נדרש לשמור על עצמו כדי שלא יפול, שלא יחטא, שהרי החטא הוא מלשון להחטיא את המטרה, בדומה לחמץ שבמידה ולא עושים הכל על פי המצוה מסתכנים בהחמצת המטרה.