שראוי לערוך את הסדר בפינת הישיבה דרך חירות, מהקידוש ועד אחרי אכילת מצה ומרור, ולהכין שולחן קטן לכל עורך סדר עם קערת הסדר והמצות. בשעת שתיית הכוסות ואכילת המצה ראוי להישען לאחור ולהטות לשמאל מעט, ואם מוסיפים כריות מה טוב.
שני גואלים גדולים יש לעם ישראל. האחד משה רבנו הגואל הלאומי בשעה שיצאו ממצרים והשני הוא אליהו הגואל לעתיד לבוא וכפי במדרש פסיקתא רבתי פסקא ד: ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים זה משה ובנביא נשמר זה אליהו, אתה מוצא שתי נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון ...משה גאלם ממצרים בשליחות ועתה לך ואשלחך אל פרעה וגו' (שמות ג'
ליל הסדר בנוי מאוסף מצוות שונות וייחודיות, החוברות יחד לכדי מבנה מאורגן ומסודר. מטרת מאמר זה היא לנסות ולהבין מבנה זה.
מצות ליל הסדר העיקרית, מצות 'מגיד' הופכת את ענין הדיבור למרכזי ביותר בסדר פסח, ובתמציתיות מקודשת המאופיינת לאריז"ל - פה סח. בדברים הבאים, ננסה לעמוד על הזיקה שבין יציאת מצרים לבין הדיבור. ננסה להסביר מדוע עיקר ענינה של גלות מצרים הוא גלות הדיבור ומדוע ביציאה, נגאל הדיבור.
ישנן הלכות מיוחדות לליל הסדר, אחת מהם היא הצורה שהאדם צריך להתנהג בדרך 'חירות'. הוא צריך להסב על צדו השמאלי כשאוכל את המצות וכששותה את היין, הוא צריך לשים על השולחן כלים נאים, וכל זה כי צריך הוא להרגיש את החרות. והדבר צריך באור האם בזה הוא ירגיש חרות? הרי על גבו רובצים חובות גדולים וכן בעיות בריאות ומחשבותיו נתונות בדאגה לחינוך ילדיו, אם כן במה ירגיש חרות, בזה שמסב או שם כלים יפים? ועוד יותר קשה שהרי את אותה הלכה היו צריכים לקיים גם בתקופות קשות שעם ישראל עבר, נתאר לעצמינו בספרד בזמן האינקויזציה שישבו וערכו את הסדר במרתפים מפוחדים שמא יתגלו ושם הם התנהגו בדרך של חרות, וכי זה בן חורין? הרי אין לך משועבד ומוכה מזה.
מה בעצם ההבדל בין דברי שני הבנים, החכם והרשע? מה בשאלת החכם מראה על חכמה (צדיקות) וכן מה בשאלת הרשע מראה על רשעות?
ליל הסדר כולו מסמל את אחת המטרות העיקריות של כל אדם בעולם במשך כל ימי השנה, לחבר בין שמים וארץ.
בחג הפסח אנו מצווים להסב באכילת שלושה עד חמישה כזיתות המצה ושתיית ארבע כוסות היין במהלך ליל הסדר. המצה האמצעית שממנה בוצעים את האפיקומן היא אחד ממוקדי העניין המרכזיים בחג הקדוש. את האפיקומן אנו אוכלים לזכר קרבן הפסח, שהיה שה, כבש או עז, והיו מקריבים אותו בבית המקדש. בספר דברים טז, פסוק יד כתוב: "ושמחת,
במאמר נכבד זה נסקור בהלכה ובאגדה את העניין המיוחד הזה בו יש לנו את החיוב בהוראת החכמים, לשתות בהסיבה בליל הסדר ארבע כוסות יין.
אבא יתברך עובר, עם נר ונוצה, מחפש, בודק. אנחנו חרדים, מחכים. אחרי שבועיים של נקיון החמץ, של חיפוש יסודי ומדוקדק בכל פינה אפשרית בנו- חיפוש אחר חמץ שנתקע בסדקים או התחפש למשהו אחר, חיפוש גאווה מיותרת, עצבות, רגש לא נקי..
ליל הסדר-מדוע דווקא שם זה? כמובן שאומרים שזה בגלל הסדר של הברכות (קדש רחץ כרפס יחץ..) אבל רבי אהרן מקארלין (או משהו כזה...) אומר שהכוונה שמסתתרת כאן היא שכשאנחנו עושים את כל הסדר (לכבוד פסח וליל הסדר...) אנחנו גורמים לכך שבשנה עצמה יהיה לנו יותר קל, ויותר מסודר, בזכות ליל הסדר... ולכן קוראים לזה ליל
על פי ההלכה אסור לאכול מצה בערב פסח לפני ליל הסדר. לא רק זאת, אלא שהגמרא משווה את זה למי ש"בא על ארוסתו בבית חמיו". נראה לא ברור מדוע יש בזה משהו כל כך חמור. לכאורה היינו אומרים שכל הסיבה היא משום שרוצים שאדם יאכל את המצה בתיאבון כאשר יגיע הערב, ולא יתמלא מטעם המצה
האמירה "הא לחמא עניא" איננה מיועדת רק ליושבים סביב השולחן בסדר, כדי להזכיר להם את המאורע ההיסטורי. פסח הוא גם החג שבו מארחים עניים סביב שלוחן הסדר - "כל דכפין ייתי וויכול". אותם העניים יכולים להרגיש רע עם העובדה שעליהם להזדקק למתנת בשר ודם, ולשבת עצובים ומדוכדכים. האמירה הזו מיועדת גם אליהם, לעידודם - אל