המשמעות של "ימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם." קשורה לאותו קיום שברירי ומתמיד, ובתוך כל אותם קשיים ורגעי "הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ" יש "בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ".
הלילה ומחר, מציינים את ז' באדר, שזהו יום הולדתו וגם יום הסתלקותו של משה רבינו. כתוב ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה". כמו כן, ידוע מאמר חז"ל שבחודש אדר "מזלם של ישראל גובר", ולכן מי שיש לו דין עם נוכרי כדאי מאד שידחה אותו לחודש אדר וכו'. אז אם תבואו ותשאלו אדם ברחוב מה כל כך מיוחד
אין מנהגים ביהדות ולו הקטנים ביותר שלא טומנים בחובם רעיונות רוחניים עמוקים ביותר, וכך גם הטעמים שמסתתרים מאחורי המנהג להתחפש בפורים כל פעם למישהו אחר הם עמוקים ונשגבים. וחשבתי לומר בעה"י שהדבר בא לרמוז לאדם שהוא זה לא רק הוא, היינו שהוא לא מתחיל ונגמר רק במי שהוא מכיר ותופס את עצמו, היינו שראובן באמת
פורים מוכיח עד כמה היהודי הוא אדם כללי שלא מרוכז רק בעצמו אלא חושב על כל הסביבה, וכך ביום שחלק גדול ממנו מוקדש לאכילה, שתיה, ריקודים ושמחה, אין הוא שוכח את האנשים שהוא רוצה לעשות איתם שלום ולהכיר להם טובה כשהוא נותן להם משלוח מנות, וגם לא את העניים להם הוא נותן מתנות לאביונים, וגם
לאחר שהגמרא מביאה את המימרא של רבא שצריך לשתות עד דלא ידע, היא מביאה את הסיפור על רבה ששחט את ר' זירא. מה היחס בין דברי רבא שפוסק שצריך אדם להשתכר עד דלא ידע, לבין סיפור הרצח ממנו עולה שהשכרות מביאה דברים רעים?
הניסים שהיו לפני פורים, למשל פסח, אמנם היו יציאה מן הרע והמיצר אל הגאולה, אך לא היה בזה שינוי של הרע בעצמו. הרע נשאר רע אלא שעמ"י יצאו ממנו (למשל, אין לנו הבנה ברורה למה היה טוב להיות במצרים. מה שברור הוא שהיציאה משם היא טובה, ועל זה אנו מודים לה' בפסח). בפורים, הרע בעצמו התגלה כטוב גמור. לא נשאר שום רע כי התברר שמעיקרא כל כולו היה טוב גמור.
בפורים מוסתרת קריצה אירונית על החיים המחופשים בכל כך הרבה חליפות מהודרות ומעוטרים באידיאולוגיות. פורים נוגע באדם במקום הפשוט ביותר - ברצון לחיות ולשמוח.
חז"ל אומרים שפורים יותר גדול מיום הכיפורים (כיפורים - כפורים) וכי לכאורה איך ייתכן הדבר הזה שכן ביום כיפור אנו צמים ומתענים ומגיעים לדרגת המלאכים זהו יום מחילה וכפרה ובפורים אנו אוכלים ושותים ושמחים. ועוד ממשיכים ואומרים שפורים יותר גדול ממתן תורה שכן במתן תורה הבורא כפה על בנ"י את ההר כגיגית ואמר להם תקבלו
פעם היה רב שנהג לומר בפסח "פסח שמח" ואילו בפורים נהג לומר "פורים כשר". שאלו אותו תלמידיו: "רבי, מדוע אתה מחליף בין הברכות? הרי נהוג לומר את ההיפך?". ענה להם הרב ואמר: "בפסח, כולם דואגים לנקות ולהכשיר את הכל לכבוד החג והם שוכחים לפעמים שצריך לשמוח, ואילו בפורים כולם עסוקים בשמחה ובחגיגות שלעיתים שוכחים שפורים
"כל המועדים עתידים ליבטל וימי הפורים אינם בטלים לעולם, א"ר אלעזר אף יה"כ לא יבטל לעולם" (ילקוט שמעוני), וכן פסק הרמב"ם בסוף הלכות מגילה שלעתיד לבוא למרות שכל זכרון הצרות יבטל, ימי הפורים לא יבטלו (סוףהלכות מגילה). הרמב"ם שבדר"כ מסיים את הלכותיו בדברי הגדה,אמונה ומוסר ע"מ להראות את חשיבות הנושא, גם כאן משתמש בטקטיקה דומה
אומרת הגמרא במסכת "תענית" (דף כ"ט עמ' א'): "משנכנס אדר מרבין בשמחה". והסיבה נאמרת במגילת "אסתר" (ט' כ"ב): "והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב". ובזכות מה נפך להם היגון לשמחה? בזכות מרדכי אשר הצליח לנצח את המן. ואכן: "מיגון" שווה 109. "לשמחה" שווה 383. ההפרש הוא 274. "מרדכי" שווה 274. (בשם רפי