על הבקעת החומות
י"ז בתמוז קורא לנו מתוך ההסטוריה היהודית, לא רק כיום אבל, אלא גם כיום של תשובה.
צומות
נושאים בפרשה
יום עשרה בטבת הוא יום ה'
השנה מקבילה ליממה. יש תקופת חורף - לילה, וקיץ - יום. ניסן - תחילת הבוקר, יציאת מצרים - בוקרו של ישראל. פורים לפיכך הוא עלות השחר, ואם כן חצות ליל זה אזור חנוכה וטבת. בחז"ל מופיע שבחצות ליל היתה נושבת רוח צפונית שמעירה את דוד המלך לעבודת בוראו. דווקא מתוך החושך הגדול מתעוררת מלכות ישראל, ומתגלה מלכות ה' בעולם.
ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה
מוקד התענית איננו מתמצה רק באבלות על העבר ובהתרפקות עליו, אלא גם כרוך גם במבט לעתיד, מבט של תשובה ותפילה לתיקון
עשרה בטבת – ניצני פורענות
אומות העולם קובעות ימי זכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת-ישראל אופי אחר - אין לה זכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן.
יז בתמוז- איפה אנחנו בכל הסיפור הזה?
במשך אלפי שנים מציין עם ישראל את ימי החורבן, מתענה ומצטער עליהם. ידוע מאמר רבותינו ''כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו''. חמישה דברים אירעו ב י''ז בתמוז, ובכל דור ודור מתווספים עליהם עוד דברים רעים אחרים. ידוע שימי בין המצרים ימי צער הם. בהם שולטים מזיקים ''קטב מרירי''. כמאמר מגילת איכה
מעלת שבת חזון
ידוע שמעלתה של שבת חזון גדולה מזו של כל שאר השבתות במהלך השנה. ומתוך אי ידיעתי את הטעם לכך ניסיתי בעה"י לחשוב מהו ולומר שהיחודיות של שבת חזון* מתבטאת בכך שהיא מהוה מפגש מעניין בין קדושת השבת שמלאה בתורה ומצוות לטומאה וכל החטאים והעוונות שמיוחסים אליו בו הקדושה מנצחת, וגם בין השמחה והששון שמאפינים את
יום הקדיש הכללי – שיחה לעשרה בטבת
ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזכרון זה כשלעצמו. להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר-הווה וממילא הווה-עתיד. התודעה ההיסטורית מוטבעת עמוק בנפשה ובלבה של כנסת ישראל.
תמידים כסדרם
בשל מרכזיותו של מושג התמיד בתודעתנו, לא ייתכן שניוותר שווי נפש לנוכח ביטולו של התמיד. הנוצרי יסתדר בקלות עם ביטולו של התמיד, אך כל עולמו של בן-תורה עומד ומבוסס על התמידים, והמשמעות העמוקה שמאחורי ביטול התמיד צריכה להחריד אותו לא פחות - ואולי אף יותר, ממשמעותן של הטרגדיות האחרות שאירעו בי"ז בתמוז.
שיחה לצום גדליה
לא זו בלבד שדורו של גדליה יכול להיות בן זיקה לזמננו, הווייתנו וחווייתנו בדור זה, אלא רלוונטי במידה רבה בשושלת של מאורעות העוטפות את כנסת ישראל במשך אלפי שנים
תמידים כסדרם
ישנן דתות ותפיסות דתיות שהתמידים תופסים בהם תפקיד מינורי ומשני בלבד. אמונות אלו שמות את הדגש על המועדים המיוחדים - רגעי השיא, שעות השיא וכד' - בניגוד ליום-יום האפור והשגרתי. היהדות אינה שייכת לקבוצת דתות זו - עולם היהדות בכלל ועולם ההלכה בפרט מושתתים ובנויים על מושג התמיד.
תשעה באב וט"ו באב
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. משנכנס אב ממעטין בשמחה". (תענית פרק ד משנה ו) "אמר רבן שמעון
צום י"ז בתמוז – שברים שאפשר לתקן?
כל ימי הצום שקבעו חכמי ישראל מעבר ליום כיפור, הם גם לצורך זכירת האירועים ההיסטוריים שבגללם הם נקבעו, אבל בעיקר כדי שהם ישמשו להתבוננות והשתפרות. ימים אלה נותנים מקום להתבוננות באירועים שבגללם נקבעו הצומות, בסיבות שגרמו לאירועים אלה, ובעיקר בשאלה האם יש היום דברים בחיי העם או בחיים הפרטיים, שיש בהם הקבלה לדברים שקרו אז, ושאפשר להשתפר