מספרים על חסידים שבאו לרבם ושאלוהו: "כבוד הרב, מדוע זכה בלק שתקרא פרשה בתורה על שמו?" השיב להם הרב: "כי בשמו של בלק ישנם ראשי תיבות הכוללות את כל התורה כולה: " ואהבת לרעך כמוך". החסידים התלהבו מאוד מהתשובה, הודו לרב ויצאו. כשהתחילו ללכת ביררו איש עם רעהו: "תגידו, מישהו הבין בדיוק איך מתפרשים ראשי התיבות?" אך נוכחו לדעת כי אף אחד מהם לא הבין בדיוק את תשובת הרב.
מעשהו של פינחס היוה תיקון מפואר למעשיהם של שמעון ולוי שאמנם פעלו מתוך רצון טוב, אך הוא בא והשלים את החוליה החסרה והמשמעותית של ה"אישור", כשצעד זה מהוה גילוי דעת מובהק שכל מגמתו, רצונו ופעולתו הם לשם שמים, מתוך ציווי אלוקי ומכח התורה.
רצונו של מי דרוש כדי לפסול את הפרה, רצונו של עושה המלאכה או של בעליה של הפרה? מה דינה של פרה שנעשתה בה מלאכה בכוונה, אך ללא רצון בעליה?
"זאת חוקת ה"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" וכו' "והיתה להם לחוקת עולם". ודרשו חכמינו ז"ל בכמה וכמה מקומות את הפסוקים - לעניין עסק התורה במסירות נפש, כדאמר ריש לקיש (ברכות סג:) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, וכדאמר רב נחמן בר יצחק על הפסוק (תהלים מד-כג) כי עליך הורגנו כל היום - אלו תלמידי חכמים שממיתים עצמם על דברי תורה
כל כמה שמעשי העם קשים, כל כמה שהדברים נראים ללא מוצא - עדיין, תפקידו של הרועה הוא להמשיך ולטפח את צאן מרעיתו.
כיצד קורח, אומנם היה במעמד שבט קהת המורם ונישא משאר עם ישראל, אבל בכל זאת קיבל תעוזה ואומץ לצאת נגד מנהיג האומה משה רבנו?!
במה טעה קורח? האם הטענה "כי כל העדה כולם קדושים" והרצון לשרת את ה' במקדש ביחד עם הכוהנים והלוויים הם פסולים? כידוע, טרם חטא העגל היו אמורים הבכורים לעבוד במקדש, כנציגי כל משפחה ומשפחה מעם ישראל. מדוע, אם כן, העניש הקב"ה את קורח, שביקש שכל ישראל ישובו למצבם שלפני החטא ויעבדו במקדש בעצמם?
גדול ה"יחוס", וכוחו וחשיבותו רב ועצום, ואין לזלזל בו כלל.הנה אע"פ שגדול היחוס ?מ"מ אסור להסתנוור, כי יתכן שיהיה אדם מיוחס ומרושע ומושחת גדול, כי היחוס אינו מונע את הבחירה...
כיצד ייתכן שכל עם ישראל לא יקיים אף מצווה מהמצוות שציווה ה'?
מצבים שבהם חיי האומה נמצאים בסכנה ? בין פיזית ובין רוחנית ? דורשים נקיטת יוזמה החורגת מהכללים הרגילים ומהסעיפים הקטנים והחישובים שהם מולידים.
לעיתים האידיאלים הגדולים מתנפצים אל סלעי המציאות, ואף על פי כן - הם יישארו במקומם לנצח ויילמדו לדורות. ילדי ישראל צריכים לגדול על האידיאלים הגדולים מחד, ועל ההתמודדות הקשה עם אפשרות ההתנפצות מאידך. התורה מעמידה בפנינו את שני הצדדים האלה כאחד במסע בני ישראל מהר סיני אל ארץ כנען, מן התורה אל הארץ.
ידוע שלכל בעל תשובה יש אורות שבהתחלה מרימים אותו גבוהה, אבל לאחר זמן שהוא חי בדימיונות... הוא מתרסק ולא מבין למה. אז מה באמת, האם אורות זה טוב?
אין אנו נוטלים את החשודים בגניבה, באונס או ברצח ומוחקים פרשה אל המים כדי לגלות אם חטאו. חריג זה מתקיים רק במקרה של הסוטה.
לכאורה, ספר במדבר היה צריך לפתוח בפרק ז': "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" - באחד לחודש הראשון בשנה השנייה, כהמשך ישיר של ספר שמות. באופן מפתיע, התורה בחרה לפתוח את הספר בפקודי בני ישראל והלוויים, להמשיך באוסף פרשיות הכולל את שילוח הטמאים מהמחנות, פרשיות הנזיר והסוטה, אשם הגזלות וברכת הכוהנים, ורק אז להזכיר את קרבנות הנשיאים עם חנוכת המשכן. מדוע סידרה כך התורה את הפרשיות?
בכל הפרשיות הקשורות עם המשכן והקמתו, ונדיבות הציבור - יש סדר וחשבון, ויש דין וחשבון לאן הלך כל פרוטה. וכן כשיש סדר, וכל דבר יש לו מקום וכל דבר נמצא במקומו - הכל יפה והכל עובד ופועל כראוי,
לדברי הרמב"ן, ניתן לקבוע כי מלבד מספר מצומצם של מצוות, המצוות הכתובות בחומש הן מצוות הנוהגות לשעה בלבד ולא לדורות. קריאת דברים אלו מעוררת שאלה נוקבת: מצוות אלו, שנהגו לשעה בלבד לפני כמה אלפי שנים - מה משמעותן בשבילנו, אנו העומדים פה היום?
יש דברים בעולם שהם עיקריים ויש כאלה שהם לא. הגדרה זו היא ברורה ומקובלת על רוב בני האדם, אך למרבה הפלא אנחנו מתנהגים לא פעם בצורה הפוכה לגמרי.
באמצעות הלשון ניתן לרקום מערכת קשרים נפלאה, ניתן ליצור אוירה חיובית, נעימות בין בני זוג ובין הורים לילדים, בחברה ובכל מקום. וחלילה, ניתן גם להרוס שלום בית, ניתן להרוס תקשורת שבין הורים לילדים וליצור ריחוק כאילו שהם אויבים, וניתן להרוס קשרי חברה.
מדוע חשוב לנו לדעת מהו בדיוק המסלול אותו עבר עם ישראל במדבר?
גם כשהתורה כותבת באופן 'סתמי' "כי תצא למלחמה על אויביך", דרשו רבותינו שבמלחמת היצר הכתוב מדבר. פרשתנו, המתארת את מלחמת הנקם במדיינים ובבלעם, עוסקת במלחמה ביצר הרע אף ברמת הפשט. בפרשה זו גלומה תורת הלחימה ביצר הרע ותכסיסיו, ולכן כאן גם ניתנים היסודות המרכזיים לדיני טהרת כלים וטהרה בכלל.
ברכתו של פינחס היא בעצם הברכה שבה אנו מברכים איש את רעהו מדי בוקר וערב. מהי אם כן ייחודה?
נאמר בתלמוד : "מהודך - ולא כל הודך. פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, זקנים שבאותו הדור אמרו: אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה". למה התאוננו הזקנים שבדור ואמרו אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, הלוא לא קם בישראל כמשה עוד? מהי אפוא הבושה שתלמידו ומשרתו יהושע הוא פחות ממנו?
זמרי נשיא שבט שמעון לא הבין את משמעות הכניסה לארץ וההתנחלות בה. הוא ואנשי שבטו חשבו שתמה לאומיותו של ישראל בעת הכניסה לארץ ועתה כל איש לעצמו ותו לא.
ה' מצווה את משה: "צרור את המדינים והכיתם אותם" (כ"ה, יז). נראה שאין זו הוראה מעשית אופרטיבית, שהרי המלחמה נגד מדין תפרוץ רק בפרשה הבאה. מה אם כן פשר הציווי הזה בשעה הזו?
אברהם ובלעם - שניהם אישים המפורסמים בסגולותיהם הרוחניות המפליגות. אך בעוד שבלעם רותם את כישוריו לתועלתו האישית ולרעת אחרים, אברהם מקדיש את עצמו לקידום ולעילוי המין האנושי כולו.
בלעם בסופו של דבר מבקש לעשות את רצון עצמו, ומשתמש בכוחות שניתנו לו כדי להצליח. לעומתו, הנביאים מבקשים לעשות רצון קונם, הם עומדים לשרת את הקב"ה ומתחשבים בו בפעולותיהם.
בפרשת השבוע אנו עדים לניסיונו של בלעם לפגוע בעם ישראל. בטרם הוא נעתר לשליחי בלק, הוא מנהל דו-שיח עם הקב"ה סביב השאלה האם ללכת או לאו. מחד - הקב"ה בסופו של דבר אומר לו ללכת, אך מאידך - נראה כי אין הקב"ה חפץ במעשהו.
לדעת הבעש"ט דווקא עינו השתומה של בלעם היא העין בה הוא רואה את מראות האלוקים...
לדעת היצר הרע, מעשה אחד אינו יכול לסבול משמעויות שונות. מעשה טוב הוא כולו תמיד טוב, ומעשה רע הוא תמיד כולו רע! אמנם, באמצעות מצווה אלו מגלה לנו רבונו של עולם חידוש גדול. המדד למעשה הטוב אינו הכותרת שאותו הוא נושא, אלא ההקשר שבו הוא מתפקד.
מצווה זו, שהיתה נדירה אף בזמן המקדש, ניתנת ליישום רעיוני בכל זמן: "כמו שאומרים כל תלמידי הבעש"ט בשמו, שכל התורה צריכה להימצא תמיד בכל זמן בדרך חכמה ושכל, שיש ללמוד מכל מצווה רמיזתה" (כתר שם טוב ח"ב י"ח ע"א).
אין ביננו מתן תורה על הר סיני מדי יום ביומו לכל אחד ואחד מישראל, אך למרות זאת - יש ויש מתן תורה. על כך אמרו חז"ל "עשה לך רב". קבלה של רב - יש בה מיסוד קבלת התורה מסיני, קבלה של עול תורה מחוץ לשכלו, הבנתו ודעתו של אדם.
כשהעשירות הרבה של האדם באה רק בעקבות עמל ויגיעה רבים עליהם, האדם מקמץ ושומר על הרכוש עליו עמל, להבדיל מרכוש אותו קיבל ללא עמל
בדרשות בשם הבעש"ט לפרשת קרח, אפשר למצוא נקודה אישית מרתקת ביחס למחלוקת הגדולה שהיתה על שיטתו (ועל החסידות בכלל). האם היתה זו מחלוקת לשם שמיים, שסופה להתקיים, או שהמתנגדים לו הם בבחינת קרח וכל עדתו, וסופם להיבלע באדמת ההיסטוריה?
שלוחי מצווה פטורין מקיום מצוות. יהודי שנמצא בדרך לקיים מצווה אחת ופגעה בו מצווה בדרכו - הואיל והוא כבר בדרך לקיים מצווה קודמת, נדחית מפניה המצווה החדשה. ומדוע? הרי הוא אינו עוסק במצווה ממש ומדוע ייפטר?
מדוע רחב משקרת בשביל שני המרגלים שהיא אינה מכירה? נראה, שרחב נחשפה כעת להתנהגות אחרת לגמרי - המרגלים סומכים עליה. היא פתאום מגלה עולם של נאמנות, עולם שבו הכסף הוא לא הדרך היחידה שמניעה אנשים לפעול, עולם שבו אנשים מוכנים למסור את גורלם ביד האחר. המפגש עם עולם שכזה מפעים אותה, והיא משנה את התנהגותה.
פרשתנו הפותחת בציווי ה':"שלח לך אנשים.." לא מתארת את בקשת עם ישראל שקדמה למשלוח המרגלים. מדוע?
יחד עם שמירת ה'תיירים' שלנו מפני שכחת ה', באה היראה. אולם בזכירת ה' והמצוות מגיעה ליהודי גם שמחה וקשר ברמה כזו, שכל יסורי גיהינום אינם נחשבים לידה כלל. ההתעטפות הפשוטה הזו, שאפשר לקנות בכמה פרוטות - יש בה נגיעה בעולם שבו אין דרגות ומחיצות, שהיא קורת רוח השקולה כנגד כל התענוגים העליונים, ולכן המלאכים יכולים רק לקנא בה.
מילה בסלע - שתיקה בשנים (מגילה יח:) מובא בשם הגאון מוילנא : כאשר הורה הקב"ה למשה ולאהרון לדבר אל הסלע שיוציא מימיו ותחת זאת הכהו משה פעמים,אמר להם הקב"ה "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". נמצא, איפוא, שהסיבה שמשה לא זכה להכניס
רבש"ע יודע מי הם אוהביו ומה הן יכולותיהם, ודווקא בכך הוא חפץ.
שתי משימות עומדות בפנינו: הראשונה - איך להינצל מן האספסופיות? איך לקבור את תאוות הבשר? והשנייה - איך לנצל אותה? איך אפשר לעבוד את ה' "בכל לבבך" - גם בעזרת התופעה הבעייתית הזו?