המעבר בין פרשת המועדים לפרשת המנורה ולחם הפנים מובן. אולם, כיצד נסביר את פרשת המקלל הבאה בעקבותיה? על פניו, אין לפרשה זו שום קשר עם מה שקדם לה (המנורה ולחם הפנים) או עם מה שבא אחריה – פרשיות שמיטה ויובל החוזרות לדון בקדושת הזמן. מהו אם כן, פשר הופעת פרשת המגדף בצומת הזה?
לשני עניינים - צמצום השנאה אפילו כאשר היא מותרת, והטלת עונשים רק כשהם נתפסים כאמצעי תיקון- ישנן השלכות חשובות על חברתנו.
בפרשת אחרי מות, המוקד העיקרי הוא 'טומאה' המופיעה שש פעמים בפסוקי הסיום. ה' משלח את הגויים מפניכם משום שהם טמאו את הארץ ונטמאו בעצמם. לכן, עלינו להימנע מתועבותיהם כדי לא להיטמא ולא לטמא את הארץ. מאידך, בפרשת קדושים, טומאת הארץ וטומאת העם נעדר לחלוטין. במקומו, התורה מדגישה את המושגים 'הבדלה' ו'קדושה', כאשר 'טומאה' מוזכרת רק פעמיים ורק בנוגע לטומאת בהמה. הקדוש ברוך הוא הבדיל אותנו מן העמים להיות לו ואנו מצווים להיות קדושים, כי הקדוש ברוך הוא עצמו קדוש.
לא לחינם מצות מורא אב ואם היא המצוה הראשונה בפרשתנו אחרי הכותרת "קדושים תהיו". זוהי אמירה: אם רצונך להיות קדוש, מוקדש לה' ועליון משאר עמי הארץ, היחס להורים הוא השער.
התורה הגדירה את יום הכיפורים "שבת שבתון", ובכך ייחדה אותו משאר המועדים. ייחוד זה בא לידי ביטוי חד גם ביחס לקרבנותיו. לכל מקראי קודש מוספים המבטאים את קדושתם. אך ביום הכיפורים, חוץ מהמוספים הכתובים בפרשת פינחס, ישנה עבודה מיוחדת שהתורה הפרידה מקרבנות שאר המועדים, המופיעה בפרשת אחרי מות. הבנת משמעותה של עבודה זו, יכולה להאיר את יום הכיפורים בכלל, ואת הכפרה לה זוכים ישראל ביום קדוש זה בפרט.
הנושא המרכזי בפרשות תזריע ומצורע הוא טומאה בכלל, ומצורע וצרעת בפרט. מדוע פרשיות אלו ממוקמות דווקא כאן, בחלקו המרכזי של ספר ויקרא? התורה מקדישה נתח מרכזי כל כך דווקא לענייני טומאה. ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בענייני קדושה, החל מקדושת הקרבנות והמשכן, דרך קדושת ישראל בפרשת "קדושים תהיו" וקדושת הכהונה בפרשת "אמור אל הכהנים", עד קדושת הארץ והחברה בפרשות בהר ובחוקותי. מדוע בין ענייני הקדושה השונים התורה עוצרת ומרחיבה כל כך בענייני טומאה?
בדרך כלל, פרשות תזריע ומצורע מחוברות, אך בשנה מעוברת אנו קוראים כל אחת בפני עצמה (כדי שיהיו מספיק פרשיות לשבתות שנוספו בעקבות הוספת החודש). יש לשאול, האם שתי הפרשיות מהוות יחידה אחת המתחלקת לעתים עקב צרכי לוח השנה, או שמא מדובר בשתי יחידות עצמאיות, שלפעמים מחוברות על מנת לגמור את התורה בשנה אחת.
לעתים הגאולה לא נראית לנו בדיוק כפי שרצינו שתהיה ובהחלט סביר להניח שלא כך היינו מציירים אותה בדמיוננו. אך אף על פי כן, מאמרי חז"ל רבים מדגישים, כי את בשורת המצורעים עלינו לאמץ – לא לוותר עליה במחי יד, אלא לפעול יחד איתה לגאולת המציאות.
כמה שיסתכל אדם יותר מגבוה ויותר רחב, הוא יראה תמונה שהוא לא הכיר, יבין פרופורציות שלא התרגל לחשוב בהם.
אם אכן פרשת עבודת יום הכיפורים היא תגובה ותיקון לחטא בני אהרן, מדוע אין היא סמוכה לסיפור מיתתם? למעשה, התורה מתייחסת לכמה סוגיות בין סיפור מיתת בני אהרן לפרשת עבודת יום הכיפורים: מאכלות אסורות, טומאת לידה, טומאת צרעת וטומאת זב. עלינו להבין אפוא את פשר מיקומן של פרשיות אלה, המהוות, במבט ראשון, חציצה בין מיתת בני אהרן ובין פרשת אחרי מות שנאמרה בעקבותיה. בדיקת הפרשה הסמוכה למיתת נדב ואביהוא העוסקת בבהמות טהורות וטמאות, מגלה שהפרשיות המפרידות בין מיתת בני אהרן לפרשת אחרי מות מתמקדות בעיקר בנושא אחד. על מנת לגלות את המכנה המשותף, נשווה את פרשת מאכלות האסורות המופיעה בפרשתנו למקבילתה במשנה תורה (דברים י"ד).
לפעמים פוגשים או שומעים על דבר נורא, סבל או צרה אחרת. קשה לעכל. במקום התגובה האינטואיטיבית המיידית, להדחיק או לטפל בדבר, פשוט תשתוק. שתיקה של כאב, שתיקה של חוסר אונים, שמבטאת: 'זה גדול עלי'. כמה קשה לאדם להיות במצב של חוסר אונים, חוסר שליטה.
לעובדה שבמשך שבעת ימי המילואים שימש במקדש נביא, ולא כהן, יש משמעות רבה. הנבואה מסמלת את החידוש והראשוניות. קבלת נבואה היא אירוע מיוחד ונשגב, מלא רוחניות, ואילו הכהונה היא תפקיד של שגרה ועבודה יומיומית.
על מנת להבין את משמעות יום השמיני, וסיבת היעדרו מפרשת תצוה, יש לבחון יום זה מנקודת מבט היסטורית רחבה יותר.
סיבת ההבדל שבין סדר האמירה לסדר הכתיבה מקורה בעובדה שפרשת צו מופנית כאמור לכוהנים. פרשה זו מורה לכוהנים כיצד לטפל בקורבנות והיא נאמרה למשה בהר סיני יחד עם הציווי להקדיש את הכוהנים לכהן לה', הקדשה שכללה הקרבת קורבנות. הכוהנים אינם חייבים לדעת את אפשרויות הבאת הקורבן על ידי ישראל על מנת לקבל את הוראות הטיפול בקורבן. פרשת ויקרא מופנית לישראל והיא מלמדת שאדם המעונין להקריב קורבן לה' יעשה זאת במשכן לפי כללים שהתורה קובעת.
שבעת הפרקים הראשונים של ספר ויקרא עוסקים בסוגי הקורבנות השונים ובהלכותיהם. חטיבה זו נחלקת לשני חלקים: א-ה, ו-ז. בכל אחד משני חלקים אלו דנה התורה באותם קורבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם, אם כי בסדר שונה. טעם הכפילות וסיבת שינוי הסדר טעונים הסבר, אך לא נעמוד על כך כאן, אלא נעמוד על טיבם של קורבנות הנדבה, ועל היחס ביניהם.
המשכן של חומש ויקרא הוא משכן של קרבנות, בית מטבחיים. למשכן הזה הרבה יותר קשה לנו להתחבר: מי מאתנו רצה אי פעם בהריגת חיה כדי לכפר על מעשיו? ועם זאת, בשעה שאנו מתפללים על כינון המקדש, תפילותינו כוללות גם בקשה לחידוש עבודת הקרבנות: אי אפשר לנתק בין השנים.
ההגעה הפיזית אל בית המקדש, מלבד הרוממות שבה והחוויה הנפלאה, היא גורמת לאדם לחוש שה' איתו בכל המצבים
מה מטרת הקללות? גם אם אנו מבינים שיש כח בפרס, ובעונש, כדי לעודד או למנוע, מדוע קללות קשות כל כך? אי אפשר משהו שיעודד לקיים מצוות, אך לא יפחיד? או קצת פחות מ 49 קללות?
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ." לכאורה, מה הברכה מיוחדת שיש כאן, לה זוכים על ידי הליכה בחוקותיו של הקב"ה. הרי, דרכה של הארץ לתת יבולה ודרכו של עץ השדה להניב פירות?
מדוע הקללות תופסות מקום כה גדול לעומת הברכות? שאלה זו קשה אף יותר לאור דברי חז"ל, ש'מרובה מידה טובה על מידת פורענות'[1] - בשתי הבריתות הנכרתות בין ה' לישראל נראה שמידת הפורענות גדולה הרבה יותר.
מי שידקדק ימצא כי לאורך הדורות, כאשר כסף עם ישראל לגאולה, לא עומדת ארץ ישראל במרכז. למעשה, היא אפילו איננה מוזכרת. דווקא ירושלים, המקום בו בחר ה', היא זו העומדת במוקד תפילות עמנו לאורך השנים.
התמונה המתקבלת בקללות היא שהמוקד איננו יציאת העם לגלות, אלא שממת הארץ. לא רק שהארץ שוממה כי לא גרים בה ולא מעבדים אותה, אלא יותר מכך: ה' דואג שהארץ תשאר שוממה, גם כאשר עמים אחרים מנסים לעבד אותה. ושוב, עולה התחושה שיש כאן עניין בשממת הארץ, ולא רק בהענשת העם בכך שהוא יוצא מארצו. מהו העניין בשממת הארץ?
במרכז פרשת אמור נמצאת "פרשת המועדות" פרשה אותה אנו קוראים בפסח, ובסוכות, ומפורטים בה כל החגים במעגל השנה. פסח, סוכות, שבועות, ספירת העומר, יום הכיפורים ועוד.. פרשה זו פותחת בזה הלשון: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם" רבים מן המפרשים מתקשים, וכי "שבת" היא חלק מן המועדים? הלא כל הגדרת "המועד" הוא דבר הבא מזמן לזמן, אך שבת היא בכל שבוע מששת ימי בראשית.
השפעה על אדם או בניית אישיותו מצריכות אמירה ראשונה. לא אמירה של הקניית ידיעות מסוימות ומגדרות, מדודות וקצובות. יש צורך באמירה אשר תפתח את הלב, אמירה אשר תחדור לאדם ותשפיע עליו לפתוח את סגור ליבו, שיהיה מוכן לשמוע ולקבל, לקלוט ולאמץ את הדברים הנשמעים.
בשיעור זה נתמקד בדין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
בפרשיות אחרי מות - קדושים, התורה מאריכה באיסורי עריות. יחסי אישות בתוך המשפחה, וקיום יחסים שאין בהם תוספת קיום לעולם... מדוע דוקא איסורים אלו מהווים תנאי להמשך ישיבתינו בארץ ישראל?
מה משמעות המילה ערלה? מדוע נקראים הפרות הראשונים ערלה? מה טעם איסור הערלה? אילו עוד מצוות קשורות לפירות הראשונים? מה היחס בין מצוות אלה לבין הערלה?
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא י"ב, א-ב) על פי רוב קוראים הציבור את הפסוקים הללו בלי לשים לב לפלא והחסד הגדולים שפסוקים אלו טומנים בחובם.
מה הקשר בין צרעת הבית לבין הביאה אל הארץ? ומדוע הפתיחה לצרעת הבית נותנת תחושה של בשורה טובה?
הקרבנות הראשונים שהוקרבו בעולם לא הוקרבו מתוך חיוב או מתוך רצון לכפרה, אלא מתוך רגש של הודיה על הטוב שה' גמל עם האדם. בעקבות רגש זה האדם רוצה לתת משהו משלו לה'. קרבן התודה הוא הקרבן "הוותיק" ביותר, ובעל המשמעות המקורית ביותר של הקרבן.
בעיוננו זה ננסה למצוא משמעות להקרבת המלח, תוך כדי עיון במפרשים ובפסוקים אחרים בתנ"ך המזכירים את המלח.
כל כח בבריאה נועד למטרה מסויימת, נועד כדי לחבר אותנו, לבורא, למצוה, ולמהות, מעשה המצוה הוא רק האמצעי דרכו אנחנו יכולים להתחיל את תהליך החיבור. אדם הלוקח את מעשה המצוה, והופך אותו למטרה מנותקת ממהותה, דומה הוא ללוקח יהלום, לשימושים נפסדים.
פרשת 'בהר סיני' מזוהה בתודעת לומדי התורה בעיקר עם מצוות השביעית וחוקת היובל. אולם, מצוות אלו כמעט ואינן נוהגות בימינו, למרבה הצער. לעומת זאת, המצוות הנוהגות תמיד מפרשה זו הן איסורי הונאה, נשך וריבית. מצוות אלו הן עמודי תווך במוסר התורה, ובהן נתרכז בשיעור זה.
רשב"י משמש כסמל ודוגמא ליכולת של האדם לבחור להגדיר את המציאות בה הוא חי.
דרישה אל המתים היא בסופו של דבר כניעה לדטרמיניזם ואילו הנבואה מאפשרת לאדם לקחת אחריות. אחריות זו נותנת לאדם חירות לתקן ולפעול, וזו העצמאות האמתית. עבד אינו לוקח אחריות והוא נתון לקביעות של גורמים חיצוניים, אך בן חורין יכול לקחת אחריות. לקיחת אחריות זו מתירה אפילו מפגש של הכהנים עם הטומאה – "מת מצווה". על אף שכהן גדול אסור להיטמא למתים, פעם אחת ישנו היתר – במקרה של מת מצווה, במקרה שבו על הכהן הגדול לקחת אחריות על החברה ולפעול.
עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה מראה, ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות. מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית‑חקלאית ברורה: יום של הנפת העומר החָל בחודש האביב, חג הקציר‑הביכורים החותם את שבעת השבועות, וחג האסיף "בְּצֵאת הַשָּׁנָה". מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת: משמעות זו קשורה לפסח וליציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר. זוהי מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי.
מדוע התורה אוסרת שלבים מקדימים לחטא עצמו? "לא תקרבו" מדוע לא להתקרב אם אני בסוף לא נופל?
יש דברים שלא עושים אותם מפני שאדם מוסרי לא עושה אותם. זה קדם לסיני, ומחייב כל אדם באשר הוא אדם. לעומתם, יש דברים שלא עושים אותם כי ישראלים-יהודים לא עושים אותם, בגלל כל מה שעברו אבותינו בכל הגלויות.
מסלול האימונים שנמתח שם במדבר סיני עד לתוככי מדינת היעד בכנען, היא ארץ ישראל, נועד לחזק את שרירי אישיותו של כל בן ישראל, לפתח בו רוח אנושית חסונה ולבנות בקרבו תודעה מושלמת ויוצרת. הנה מה שרצו מהם – מאיתנו: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו. כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם
בכל שנה אני מהרהר מחדש, מדוע יום הזכרון והעצמאות סמוכים זה זה? המעבר החד מעצב לשמחה, מטקסים לזכרון הנופלים, להבזקי הזיקוקים. ובכל שנה אני מגלה רובד חדש בחיבור הזה. השנה בהשראת פרשת תזריע – מצורע, הבחנתי במשמעות חדשה.