ואל זה אביט: אל עני ונכה רוח
בפרשתנו עובר הספר לעסוק בתורת האדם, החל מלידתו ודרך מצבים שונים בחייו, אבל דווקא בתחום של טומאה וטהרה. מה שייך כאן להזכיר את ברית המילה?
תזריע
נושאים בפרשה
דבר ה' בעולם
התורה בפרשות שלנו מציגה מחלה שכל כולה רוחנית. כשאדם לוקה בצרעת אין הוא הולך אל הרופא אלא אל הכהן, והתרופה אינה כדור או סירופ אלא טהרה ותשובה.
במה מאמין התרמוסטט
רבן יוחנן בן זכאי טוען שהטומאה אינה מציאות רוחנית אלא הפשטה הלכתית. ישנם טעמים לדיני טומאה, שמן הסתם מלוא עומקם נשגב מעינינו. אך הטומאה אינה מעין חומר שקוף שנוחת על האדם, אלא מצב הלכתי.
ברית מילה – מחויבות ויצירתיות
מצד אחד, יש לנו לפתח ולנצל את הכוחות שלנו, אך מצד שני, עלינו להיזהר שלא נגיע לגאווה.
טומאת היולדת
מה ראתה התורה לטמא את האישה לאחר לידתה, מיד לאחר חוויה שהיא ההיפך הגמור מעולמו של המוות - חוויית יצירתם של חיים חדשים?!
צרעת ונוכחות שכינה
ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בענייני קדושה. מדוע בין ענייני הקדושה השונים התורה עוצרת ומרחיבה בענייני טומאה?
אישה כי תזריע וילדה זכר
דווקא העובדה שתהליך ההיריון והלידה נמצא ביד ה', גורמת לכך כוחות הטומאה רוצים לדבוק בו.
בדמייך חיי
כדי לצאת מן הטומאה צריך לספור.
וביום השמיני ימול
מדוע התורה חוזרת על פרשיה זו של מצוות המילה? חזרה על מצוות היא דבר שכיח מאוד בספר דברים, ה אך שם אכן משה הוא הדובר והוא חוזר על מצוות ה'. הסבר זה לא קיים אצלנו, בספר ויקרא.
'זאת תורת היולדת'
ייחודה של הלידה – המחייב קרבן – נובע מן הפלאיות שיש בה.
מסר פרשיות הטומאה
בין סיפור מיתת בני אהרן לבין פרשת עבודת יום הכיפורים חוצץ נושא אחד בלבד – הטומאה – ועלינו להבין מה עניין פרשיות טומאה אצל מיתת נדב ואביהוא.
על קורבן היולדת והימים הלאומיים
פרשות תזריע-מצורע פותחות בדיניה של היולדת, וביניהם נמצא גם קורבן היולדת. במבט ראשון, כל הרעיון של קורבן על הלידה אינו מובן: מדוע יש לכפר על דבר טבעי שקרה כמו לידה – ולא רק טבעי, אלא גם חיובי ומשמח שאף נחשב כמצווה?
על משמעותו של המצורע בזמן הזה
המצורע נוהג כאבל, מכריז על טומאתו לציבור, ויוצא לבידוד מחוץ למחנה, מחוץ לחברת בני האדם: הוא מתבזה, ויש כאן מחיר חברתי כבד שהמצורע נדרש לשלם. כעת, כשבא לפנינו ספק בהלכות צרעת, אפשר לא רק להחמיר ב'הלכות צרעת', אלא להחמיר ב'בין אדם לחברו'.
טומאת היולדת
מה ראתה התורה לטמא את האישה לאחר לידתה, מיד לאחר חוויה שהיא ההיפך הגמור מעולמו של המוות - חוויית יצירתם של חיים חדשים?!
כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים – לפשר טהרת הציפורים
הבאת הקרבנות למשכן נזכרת בפרק הבא כהליך טהרה למספר טומאות, אך השלב המקדמי דורש תשומת לב. טקס זה יוצא דופן באופיו, וייחודי למאורע זה.
צרעת ונוכחות שכינה
הנושא המרכזי בפרשות תזריע ומצורע הוא טומאה בכלל, ומצורע וצרעת בפרט. מדוע פרשיות אלו ממוקמות דווקא כאן, בחלקו המרכזי של ספר ויקרא? התורה מקדישה נתח מרכזי כל כך דווקא לענייני טומאה. ספר ויקרא עוסק רובו ככולו בענייני קדושה, החל מקדושת הקרבנות והמשכן, דרך קדושת ישראל בפרשת "קדושים תהיו" וקדושת הכהונה בפרשת "אמור אל הכהנים", עד קדושת הארץ והחברה בפרשות בהר ובחוקותי. מדוע בין ענייני הקדושה השונים התורה עוצרת ומרחיבה כל כך בענייני טומאה?
תהליך הטהרה
בדרך כלל, פרשות תזריע ומצורע מחוברות, אך בשנה מעוברת אנו קוראים כל אחת בפני עצמה (כדי שיהיו מספיק פרשיות לשבתות שנוספו בעקבות הוספת החודש). יש לשאול, האם שתי הפרשיות מהוות יחידה אחת המתחלקת לעתים עקב צרכי לוח השנה, או שמא מדובר בשתי יחידות עצמאיות, שלפעמים מחוברות על מנת לגמור את התורה בשנה אחת.
בשורות ומצורעים
לעתים הגאולה לא נראית לנו בדיוק כפי שרצינו שתהיה ובהחלט סביר להניח שלא כך היינו מציירים אותה בדמיוננו. אך אף על פי כן, מאמרי חז"ל רבים מדגישים, כי את בשורת המצורעים עלינו לאמץ – לא לוותר עליה במחי יד, אלא לפעול יחד איתה לגאולת המציאות.
הכרת הטוב עמוקה
כמה שיסתכל אדם יותר מגבוה ויותר רחב, הוא יראה תמונה שהוא לא הכיר, יבין פרופורציות שלא התרגל לחשוב בהם.
הריון, לידה והיחס בין אדם לבהמה
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא י"ב, א-ב) על פי רוב קוראים הציבור את הפסוקים הללו בלי לשים לב לפלא והחסד הגדולים שפסוקים אלו טומנים בחובם.
זכרון ו.. עצמאות
בכל שנה אני מהרהר מחדש, מדוע יום הזכרון והעצמאות סמוכים זה זה? המעבר החד מעצב לשמחה, מטקסים לזכרון הנופלים, להבזקי הזיקוקים. ובכל שנה אני מגלה רובד חדש בחיבור הזה. השנה בהשראת פרשת תזריע – מצורע, הבחנתי במשמעות חדשה.
טומאות החיים והמוות
המכנה המשותף של הטומאות כולם הוא המוות בדרגות שונות. בלשון ימינו ניתן לומר כך: המוות הוא התמרור של קדושת החיים. החיים אינם רק החיים השלמים והמלאים של בני אדם, אלא גם כל המחוללים של החיים – זרע האיש, דם האשה, מערכת הרחם היוצרת חיים ועור האדם השומר על גופו בחיים.
"אישה כי תזריע"
תורת האדם, באופן מפתיע, מוצאת את מקומה דווקא לאחר תורת הבהמה. היינו מצפים כי הלכות האדם יפורטו לפני הלכות הבהמה; על תורת האדם, נבחר הבריאה, לקדום לתורת הבהמה. אך אין הדברים כן. באה התורה ללמד אותנו כי גם באדם, הנשגב לכאורה מכל הבריאה, ישנו יסוד מן החומר והטבע.
"על קדושה ועל טהרה"
היהדות חולקת מצד אחד על המדע, וסוברת שיש בעולם קודש וחול, טומאה וטהרה, ולא זו בלבד אלא שיש גם דרגות שונות של קדושה ודרגות שונות של טומאה; ומצד שני היא חולקת גם על הגישה המאגית, וסוברת שכל הקדושה והטומאה בעולם מקורם באדם ולא בטבע.
פרשת תזריע – בדמייך חיי
בני ישראל אמורים ללכת ולהאיר באור ה'. אך בעולם שאחרי החטא, דרך עץ החיים עוברת מבעד ללהט החרב המתהפכת של קלגסי מצרים, ואחר כך דרך הנדודים בלהט חרב המדבר, ולבסוף - המלחמה על הארץ.
סיבה ותוצאה
הפרשה באה ללמד אותנו על הקשר בין סיבה ותוצאה, בין הזרעה לתוצאתה.
השמר בנגע הצרעת
בספק האדם טהור, כיוון שלצד ההחמרה בדיני צרעת והדאגה לעם ישראל, אסור לנו לשכוח את האדם שמאחורי הנגע.
"וילדה זכר וטמאה שבעת ימים" (יב, ב)
לכאורה לא מובן מדוע אחר הלידה באה הטומאה, והרי הטומאה מגיעה כתוצאה ממיתה והעדר, ואילו לידה היא ריבוי חיים? מבאר הרה"ק מקאצק - כחות הטומאה נאחזים באדם בעיקר לאחר הסתלקות שכינה וקדושה, זה גם ענין טומאת המת שנובעת מהסתלקות הנשמה, כי כאשר האדם בחיותו, כוחות הטומאה רוצים לינוק ולהיאחז בקדושה, אך אור הנשמה דוחה אותם,
אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב,ב)
"אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא, יב, ב) שאלו את הגאון מווילנא מה הקשר בין תחילת פרשתנו לבין סוף הפרשה הקודמת פרשת שמיני שכתוב בסופה "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל"? וביאר זאת ע"פ הגמרא בסוף יומא אשר הייתה אישה בהריון שהתאוותה לאכול ולפי
"אשה כי תזריע- וביום השמיני ימול"
"אשה כי תזריע... וביום השמיני ימול" (ויקרא, יב, ב) יש להבין בפרשתינו מספר דברים: א. שאלות כלליות: מה מקומה של מצות מילה בפרשה שעיקר עניינה דיני טומאה וטהרה, ובפרט דיני טומאת יולדת? ומה מטרת הפתיחה ה"ביולוגית" אשה כי תזריע? ב. שאלות פרטיות: מדוע אין התורה מסתפקת בקביעת ההלכה שהיולדת זכר תטמא שבעת ימים, ומדוע
מלאת ימי טהרה – מתי מגיעים למקדש
ליולדת אסור לבוא לבית המקדש "עד מלאת ימי טהרה", ורק בסיומם היא מגיעה אל המקדש עם קרבנותיה. ואכן, "עד מלאת ימי טהרה" באתב"ש שווה 861. "בית המקדש" שווה 861. כאשר נמלאים ימי טהרה, מגיעה היולדת למקדש. (בשם רפי מגיד לע"נ לאה אדל בת חיים)
עד מלאת ימי טהרה
אומרת התורה על היולדת (ויקרא י"ב ד'): "ואל המקדש לא תבא, עד מלאת ימי טהרה". וכאשר נגמרים ימי טהרה, עליה להביא קרבן, כמו שממשיכה התורה ואומרת (שם פסוק ו'): "ובמלאת ימי טהרה, לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו לעלה, ובן יונה או תר לחטאת, אל פתח אהל מועד, אל הכהן". ומתי הוא אותו יום
ו"טמא טמא" יקרא
בפשרת תזריע מסופר בין השאר על הליכותיו והלכותיו של המצורע. טומאת הצרעת, לאחר שנקבעה על ידי הכהן, גורמת למצורע לצאת מחוץ לכל שלושת המחנות, ולהודיע לכל מי שרואה אותו שהוא טמא - "טמא טמא, יקרא". נשאלת השאלה מדוע דוקא בטומאת צרעת יש לנהוג בצורה כזו ולהזהיר את כולם? יש עוד לא מעט טומאות ביהדות, ברמות