קדושה וספירת העומר
המובן הידוע של הספירה הוא תקופת הכנה בין מועד יציאת מצרים למתן תורה, אך מהיכן צמחה ההבנה הזאת שלא מוזכרת בפסוקים ומעולם לא מובאת בהקשר לספירה?
אמר
נושאים בפרשה
שוויון וקדושה
כיצד אנו מתמודדים עם היחס בין המעמד אותו יוצרת התורה לכהנים, לבין ערך השוויון המרכזי כל כך בחיינו.
הצדק שבמתן צדקה
הזיקה שבין נתינת מתנות לעניים לבניין בית המקדש והקרבת הקרבנות מרחיבה את ממדי הקדושה גם אל מחוץ לבית המקדש באמצעות החמלה כלפי החלש והיחס אליו.
העומר – סמל לנתינה וערבות הדדית
לכאורה עצם הרעיון של פסח שני הוא תמוה. ממצרים יצאנו בחמישה עשר יום לחודש הראשון; לא לחודש השני; וכן לא מצינו שמי שלא יכול לקיים מצוות אחרות מקבל הזדמנות שניה – מי שלא יכל להקריב קרבן חגיגה או לקרוא קריאת שמע, לא מקבל הזדמנות שניה.
מועדי ה' מקראי קדש
דומה שכל מקום בא להדגיש פן מסוים של המועדות. במסגרת זו, ננסה להבין את משמעותו הייחודית ואת מגמתו של פרק כ"ג בספר ויקרא, שזכה בפי חז"ל לתואר "סדר מועדים".
מהשופר הכפוף ללולב הישר
יום האחד לחודש השביעי הוא יום הדין לכל באי עולם. מדוע מתאים ביותר להיותו יום הדין?
הדגש הוא בהבאת החיטה הארצישראלית למקדש
במהלך הדורות הדפיסו החומשים כדי שנקרא נכון את הטקסט ולכן יש בו לעיני כולנו, טעמים, ניקוד, ודגשים, ובדגשים, יש לנו דגש קל ויש דגש חזק. אחד מהם נדיר ביותר הוא מופיע באות א' שבדרך כלל אינה סובלת כל דגש, מה המקור? ומה הסיבה לכך?
אופיין הכפול של מתנות העניים
מה עניינו של פסוק העוסק במתנות עניים במסגרת פרק שעוסק כולו בענייני המועדות?
איסור טומאת מת לכוהנים
ישנן כמה תורות שעוסקות בטעם איסור טומאת מת לכוהנים, ואגב כך הן מתמודדות עם שאלת מהותה של טומאת מת באופן כללי.
בין המעגל הטבעי להיסטורי
בחיבור זה שבין הפן הטבעי לפן ההיסטורי, מבקשת התורה להדגיש את הקשר המובנה בין הטבע לבין זיקתו של עם ישראל לקב"ה: קשר זה, מתבטא בהיבטים ההיסטוריים של השגחת ה' עלינו, אשר מתאימים באופן מושלם למחזור הטבעי. זוהי סיבת עיבור השנה, המבקשת להנציח תמיד את זיקת חג המצות לאביב, וחג הסוכות למועד האסיף.
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק
מי שמקשיב היטב לרמזים של ה' יתברך, יכול להבין אפילו משיחותיהם של האנשים ברחוב מה אפשר לפעול בכל יום כדי להתקדם.
בין הבדלה לייעוד
פרשת המועדות בפרשת אמור, אנו פוגשים בקריאתנו בפרשת המועדות: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה...". (ויקרא כ"ג, א־ג) ימים אלו ניכרים בהבדל, בהבחנה, שביניהם לבין שאר ימות החול אשר מתבטאים באיסורי מלאכה ובציווים נוספים. אכן, נראה
וספרתם לכם
אם מקבלים את ההשוואה של רבינו בין ספירת הזבה והנידה לספירת העומר נפתחים בפנינו שני כיוונים בהם ניתן ללכת: מצד אחד, אפשר להציע שגם ספירת העומר מטרתה ותכליתה הוא חישוב זמן הטהרה של עם ישראל ותו לא. מצד שני, יכול להיות שגם בספירת הזבה והנידה ישנה משמעות לספירה עצמה.
"גדולה צדקה"
על ידי מתן הצדקה מבין האדם מהי מעלתו האמיתית של כספו, וכך מפנים את סדר העדיפויות הערכי והנכון – וניצל מהשפעתו המזיקה של ריבוי הכסף.
מרחב וזמן
למה נסמכה פרשת המועדות לדיני הכוהנים, הקדושה והמומים? במילים אחרות: מדוע מיקמה התורה את פרשת המועדות דווקא כאן, באמצע פרשת אמור?
ספירת העומר – הכנה והתעלות
לא די בכיסופים למשהו חיצוני ויהא נשגב כלל שיהא בעוד אתה נשאר באותה סקלה. השאיפה עצמה משנה את האדם ואת שאיפותיו ורצונותיו גופם.
"וְקִדַּשְׁתּוֹ" – טביעת האצבע של קורח בספר ויקרא
מדוע נוסחה הפרשה בצורה מורכבת ונסתרת כזו? מדוע משורבבים הכוהנים והעם יחדיו בערפול מכוון?
פרשת המקלל
המעבר בין פרשת המועדים לפרשת המנורה ולחם הפנים מובן. אולם, כיצד נסביר את פרשת המקלל הבאה בעקבותיה? על פניו, אין לפרשה זו שום קשר עם מה שקדם לה (המנורה ולחם הפנים) או עם מה שבא אחריה – פרשיות שמיטה ויובל החוזרות לדון בקדושת הזמן. מהו אם כן, פשר הופעת פרשת המגדף בצומת הזה?
"קול קורא במדבר.."
במרכז פרשת אמור נמצאת "פרשת המועדות" פרשה אותה אנו קוראים בפסח, ובסוכות, ומפורטים בה כל החגים במעגל השנה. פסח, סוכות, שבועות, ספירת העומר, יום הכיפורים ועוד.. פרשה זו פותחת בזה הלשון: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם" רבים מן המפרשים מתקשים, וכי "שבת" היא חלק מן המועדים? הלא כל הגדרת "המועד" הוא דבר הבא מזמן לזמן, אך שבת היא בכל שבוע מששת ימי בראשית.
אמור ואמרת
השפעה על אדם או בניית אישיותו מצריכות אמירה ראשונה. לא אמירה של הקניית ידיעות מסוימות ומגדרות, מדודות וקצובות. יש צורך באמירה אשר תפתח את הלב, אמירה אשר תחדור לאדם ותשפיע עליו לפתוח את סגור ליבו, שיהיה מוכן לשמוע ולקבל, לקלוט ולאמץ את הדברים הנשמעים.
יחס התורה לשחיטת בעלי חיים
בשיעור זה נתמקד בדין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
"הנס והשבר"
רשב"י משמש כסמל ודוגמא ליכולת של האדם לבחור להגדיר את המציאות בה הוא חי.
הכהונה והאחריות הלאומית
דרישה אל המתים היא בסופו של דבר כניעה לדטרמיניזם ואילו הנבואה מאפשרת לאדם לקחת אחריות. אחריות זו נותנת לאדם חירות לתקן ולפעול, וזו העצמאות האמתית. עבד אינו לוקח אחריות והוא נתון לקביעות של גורמים חיצוניים, אך בן חורין יכול לקחת אחריות. לקיחת אחריות זו מתירה אפילו מפגש של הכהנים עם הטומאה – "מת מצווה". על אף שכהן גדול אסור להיטמא למתים, פעם אחת ישנו היתר – במקרה של מת מצווה, במקרה שבו על הכהן הגדול לקחת אחריות על החברה ולפעול.
כפל המשמעות של הרגלים
עיון פשוט בפרשות המועדים והרגלים שבתורה מראה, ששלושת הרגלים נזכרים בהן בשתי משמעויות שונות. מחד גיסא, יש להם משמעות טבעית‑חקלאית ברורה: יום של הנפת העומר החָל בחודש האביב, חג הקציר‑הביכורים החותם את שבעת השבועות, וחג האסיף "בְּצֵאת הַשָּׁנָה". מאידך גיסא, יש להם גם משמעות היסטורית בולטת: משמעות זו קשורה לפסח וליציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר. זוהי מהפכה היסטורית המלוּוה בגאולה נסית, שאין לה כל זיקה לטבע החקלאי.
"ממחרת השבת"
בפרשת המועדות, מצווה התורה לספור את ספירת העומר מפסח ועד שבועות: "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'". כידוע, בפירושו של פסוק זה נחלקו הצדוקים והפרושים: הצדוקים פירשו "ממחרת השבת" - שבת ממש, והחלו לספור ממחרת שבת פסח,
כהן גדול וכהן הדיוט
מדוע בכהן ההדיוט כתוב שיטמא לאימו ולאביו (משמע שנשים נפטרות קודם הגברים) ואילו בכהן הגדול כתוב שלא יטמא לאביו ואימו (משמע שהגברים מתים לפני הנשים)?
משפחה – לשבור את הקרח
היעדר דאגה לחברה פוגע בעצם עבודת ה' של האדם. מי שמנסה לעבוד את הקב"ה מבלי להתייחס לאנשים שסביבו, מגיע בסופו של דבר ל"שמחת כריסו".
דורו של דוד ודורו של אחאב
לימוד תורה הוא אמרות ה' טהורות, אך אמרות אלו אינן פועלות בחברה של מספרי לשון הרע.
ספירת העומר: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק"
מי שמקשיב היטב לרמזים של ה' יתברך, יכול להבין אפילו משיחותיהם של האנשים ברחוב מה אפשר לפעול בכל יום כדי להתקדם...
דבר תורה לפרשת אמור
בפרשת אמור אנו קוראים בפרוטרוט על דיני הקרבת הקרבנות ועל איסור צער בעלי חיים המוזכר כבר אז בפרשה "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אנו מצווים לגלות רגישות לחיות ולבהמות שחיות עמנו בארץ ישראל ולא להתאכזר אליהם כדוגמת הפס' הנ"ל.
מיהו המקושש?
ר' יהודה, בניגוד לר' עקיבא, טוען שאין לזהות את צלפחד עם המקושש, והגמרא מייד קובעת שצפלחד היה מהמעפילים. מייד לאחר שר' יהודה מעיר שהתורה ניסתה לשמור על שמו של צלפחד נקי, באה הגמרא ומייחסת לו חטא אחר שבגינו מת! איזו תועלת יש בתוספת זו?
רצון לקבל – על מנת להשפיע
מהי הטומאה שהתורה מזהירה עליה ואיך זה קשור לעבודה שלנו?
תמיד בכהונתו
החלק הראשון של ספר ויקרא עסק בדיני הכוהנים ובדיני המשכן; מפרשת מצורע ואילך, עוסקת התורה בעניינים כלליים. מדוע בחרה התורה לכלול את פרשת דיני מוטאת כהנים דוקא כעת ולא לא בחלקו הראשון?
"אמור אל הכהנים בני אהרן" – הזהרת הגדולים על הקטנים
פרשת אמור פותחת באיסור טומאת כוהנים למת: "ויאמר ה' אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרון, ואמרת אלהם, לנפש לא יטמא בעמיו". את כפל האמירות שבפסוק זה דרשו חז"ל [יבמות, קי"ד, ע"א] ורש"י בעקבותם כבא "להזהיר גדולים על קטנים". החובה המוטלת על הגדולים כלפי הקטנים היא שלא להחטיאם בידיים, כגון: לא לתת להם לאכול דבר
"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (כג, מב)
יש לשאול מדוע הפסוק מתחיל בלשון נוכח, "תשבו", ומסיים לבסוף בלשון נסתר, "ישבו"? ועוד יש להקשות, מה מוסיף הפסוק באומרו "כל האזרח בישראל ישבו בסכת", והרי למי ניתנה מצוות סוכה אם לא לישראל בלבד? ומתרצים על פי הזוה"ק , שאומר שבכל לילה ולילה באים כל שבעת האושפיזין לבקר את האדם בסוכתו ולראות איך הוא מתנהג,
מדוע ספירת העומר היא "לכם"?
פרשת השבוע עוסקת בספירת העומר, המצוה בה אנו עוסקים בימים אלו. הרמב"ן מסביר מהו הדגש שהספירה היא "לכם", וכי לא היה די לומר וספרתם ממחרת השבת? ומשיב שתהא ספירה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו. דהיינו שזה אינו מצוות הכלל המוטלת על בית הדין הגדול וכדו', אלא מצווה המחייבת כל אדם ואדם לספור את
אלה מועדי ה' מקראי קודש
כאשר המלך נמצא בארמון קשה מאוד לגשת אליו. אם לפתע הוא יוצא לרחובות ומסתובב בין אנשים מבלי שהעם מוכן לכך, נופל פחדו על העם. למרות שהם שמחים מאוד לראות אותו, הם לעולם לא יעזו לבקש ממנו להשאר מעט או לעכב אותו. אבל אם העם ובני המדינה רוצים לעשות יום חג לכבוד המלך, הואיל וזה דורש