ולא תקיא הארץ אתכם
נעמיק בקשר המיוחד הזה בין עם ישראל לארץ ישראל, וביכולת הרוחנית של הארץ להרגיש ולחוש את יושביה.
אחרי מות
נושאים בפרשה
חוקת הקודש
פרשת אחרי מות מפרטת את הפעולות שיש להימנע מהן על מנת להישאר בלתי-מזוהמים ומסוגלים לקשר עם הקב"ה, ועם ארצו. פרשת קדושים מפרטת את הפעולות שיש לדבוק בהן בכדי להגיע למצב של הידמות, באופן חיובי, לקב"ה, קדושים כשם שהוא קדוש, בכדי להיחשב באמת עם ה'.
"וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם" – ארץ הייעוד, לא המולדת
זכותנו לשבת בארץ ישראל אינה מובטחת לנו באופן מוחלט, אלא תלויה במעשינו – עלינו להיות ראוים לה.
פרשת עריות: קדושת החיים או חיי קדושה
אין להסתפק בחיים בלבד, אלא יש לדרוש התקדשות. התקדשות זו תושג על ידי אותן המגבלות המאפיינות אדם שאינו שקוע בהנאות העולם הזה, אלא רואה בהם אמצעים לקיום החיים לפני ה' – וזהו תפקידן של כל המצוות שבפרק י"ט (שהן בין אדם לחבירו) המבטאות צד זה של קדושת החיים.
חוקת הקודש
כאשר אנו מבינים כי המושג של קדושה הנתמך בפרשה זו הוא חלק מחוזה חברתי בין הקב"ה לעמו, ועולה רק אחרי המסגרת הרחבה יותר של הבחנה בין דרכיהן וחוקיהן המעוותות והמושחתות של אומות אחרות לבין החוקים והמצוות שיהוו את האופי החברתי והלאומי של עם ישראל, הדגש המיוחד על נורמות חברתיות נעשה הרבה יותר מובן. נכון כי יצירת חברה מוסרית היא מרכיב חיוני בקדושה, אך אין להבין מכך שאין מרכיבים אחרים של הקדושה שאינם נמצאים בפרשה זו, כיוון שהם שייכים לצד האישי הרוחני של הקדושה. פרשה זו עוסקת בקדושה חברתית, הקדושה שמייחדת את החברה בכללותה, מחברת אותה לארץ ישראל ושומרת עליה מן ה"הקאה" המתוארת בפסוקים.
"עת לרחוק מחבק.."
בפרשיות אחרי מות - קדושים, התורה מאריכה באיסורי עריות. יחסי אישות בתוך המשפחה, וקיום יחסים שאין בהם תוספת קיום לעולם... מדוע דוקא איסורים אלו מהווים תנאי להמשך ישיבתינו בארץ ישראל?
"לא כמעט.. לא ליד.."
מדוע התורה אוסרת שלבים מקדימים לחטא עצמו? "לא תקרבו" מדוע לא להתקרב אם אני בסוף לא נופל?
פיתוח האישיות במדבר
מסלול האימונים שנמתח שם במדבר סיני עד לתוככי מדינת היעד בכנען, היא ארץ ישראל, נועד לחזק את שרירי אישיותו של כל בן ישראל, לפתח בו רוח אנושית חסונה ולבנות בקרבו תודעה מושלמת ויוצרת. הנה מה שרצו מהם – מאיתנו: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו. כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם
"איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו… ערות אביך… ואל אשת עמיתך… ומזרעך לא תתן להעביר למולך… ואת זכר לא תשכב משכבי אשה… ובכל בהמה לא תתן…" (יח, ו' – כג)
תמה התפארת ישראל מה שייך ענין המולך לאמצע פרשת עריות, היה ראוי לסיים קודם את פרשת עריות ואחר כך לכתוב את איסור המולך? ונראה לתרץ ע"פ הגמרא בסנהדרין וז"ל "זרעו - אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת''ל בתתו מזרעו", ועל פי זה מובן סדר התורה, שכאשר גמרה התורה לכתוב עניני עריות שיכולים