רתיעה משליחות ציבורית
מצד אחד יש צורך שהאדם יצטייד בביטחון עצמי בזמן שנדרש למלא את תפקידו וייעודו, אולם מצד אחר הוא זקוק למידת ענווה שמא אינו ראוי.
מצד אחד יש צורך שהאדם יצטייד בביטחון עצמי בזמן שנדרש למלא את תפקידו וייעודו, אולם מצד אחר הוא זקוק למידת ענווה שמא אינו ראוי.
נקל לשער את הקושי הנפשי שיש לאהרן בחנוכת המשכן. הכיצד ייגש אל המזבח להקריב עגל במזבח? הרי הפעם האחרונה בה עמד ליד מזבח עם עגל היתה בחטא הנורא!
מדוע היה משה צריך לומר לאהרן לקרב אל המזבח ולעשות את מה שכבר נצטווה לעיל, בתחילת הפרשה?
ביום השמיני, יום חנוכת המשכן, כאשר אהרן נכנס לשרת בקודש, הוא מצטווה להביא עגל בן בקר לחטאת. מדוע התורה מפרשת בציווי שלקיחת העגל היא "לך", דווקא לשם אהרן?
בפרשת שמיני מתואר סופם של ימי המילואים, הכולל מאורע חגיגי במיוחד: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ויקרא ט', ד). התגלות של הקב"ה, ועוד לפני העם כולו, היא אירוע חריג, שבהחלט לא מתרחש ביומיום – אפילו לא בזמן המדבר. כיוון שכך, מדובר בזמן טעון מאוד שאוצר בקרבו מתח רב, מתח שעלול להתפרץ.
היום השמיני הוא גולת הכותרת של כל תהליך המילואים. אבל שבעת ימי המילואים מתוארים לפרטי פרטים בפרשת תצוה (שמות כ"ט), שעת הציווי, ושם אין אפילו רמז ליום השמיני. על מנת להבין את משמעות יום השמיני, וסיבת היעדרו מפרשת תצוה, יש לבחון יום זה מנקודת מבט היסטורית רחבה יותר.
הפרשייה פותחת בדיבורו של משה ושתיקת אהרן, ומסתיימת בדיבורו של אהרן ושתיקת משה. נבקש להבין מה קרה בתווך.
על מנת להבין את משמעות יום השמיני, וסיבת היעדרו מפרשת תצוה, יש לבחון יום זה מנקודת מבט היסטורית רחבה יותר.
אנו מכירים את הפתגם החסידי "אסור ליהודי להתייאש ואסור להתייאש מיהודי". מסר זה מתחדד בדברי הרמב"ן ? אסור ליהודי להתייאש מהיכולת שלו לתקן, על אף שהוא צריך לתקן! ואסור לנו להתייאש מאדם אחר ולחשוב שהוא כבר שקוע בחטא ולא יוכל לשוב.
"ויאמר משה אל אהרן - קרב אל המזבח" וגו'. מדוע היה משה צריך לומר לאהרן לקרב אל המזבח ולעשות את מה שכבר נצטווה לעיל, בתחילת הפרשה?
משה רבינו מצווה לאחיו אהרון הכהן "קרב אל המזבח". מדוע אהרון נצרך לציווי מיוחד? הרי ברור לו תפקידו וכהונתו!! ועוד לאחר כל כך הרבה חזרות והכנות לאירוע?
מדוע ברגע האמת נדרש אהרון לציווי "קרב אל המזבח" ממשה? וכי לא ידע אהרון שיועד לכהונה כי זה תפקידו?
ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים" (י, יב) חכמינו אמרו: "לשאר עמו - למי שמשים עצמו כשיריים" כלומר, אין הקב"ה מתקרב אלא לאלה שרואים עצמם כמיותרים. והנה, אלעזר ואיתמר היו גם הם שפלי רוח וראו עצמם כ"נותרים", ולפיכך אמנם נשארו בחיים. מקור: "מעינה של תורה" בשם בעל ה"אבני נזר"
קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה" (ט, ב) אהרן הכהן הביא עגל לחטאת ובני ישראל הביאו עגל לעולה כפי שנאמר בפסוק דלהלן. מה טעמו של דבר? משום שאהרן הכהן חטא בחטא עשיית העגל רק במעשה, שהעגל נעשה על ידו, אבל במחשבה לא חטא כלל, שהרי כוונתו היתה לשם שמים כמו שמפרש רש"י בשמות