כשאנו אומרים משל, אנו לוקחים דבר שאנו לא יכולים להבין, כי הוא גדול ובלתי נתפס, וממשילים אותו לדבר שאנו יכולים להבין – קטן וקל להבנה. בנבואה המשל הוא תחית המתים, והנמשל הוא דבר הרבה יותר גדול – תחית עם ישראל, 'העצמות היבשות' שיחזרו לארצן.
כשניגשים להבין את משמעותם הדתית של אירועים בעולמנו, במיוחד דברים קשים העוברים עלינו ומבטאים את כעס הקב"ה, יש לראות אותם לאור פרשת הקללות שבפרשתנו, הסנקציות שיוטלו עלינו בעקבות הפרת הברית עם הקב"ה.
מנהג רווח הוא, שקוראים בתורה במהירות את הקטע העוסק באיום, "התוכחה". אולם, אין זה פוטר אותנו, בלימודנו העצמי, מלעיין בפרשה זו בעומק. זאת, במיוחד כאשר יש בפרשה זו התייחסות לשאלה קשה אך חשובה – מה, על פי התורה, אמורה להיות התגובה שלנו לאסונות.
מה מטרת הקללות? גם אם אנו מבינים שיש כח בפרס, ובעונש, כדי לעודד או למנוע, מדוע קללות קשות כל כך? אי אפשר משהו שיעודד לקיים מצוות, אך לא יפחיד? או קצת פחות מ 49 קללות?
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ." לכאורה, מה הברכה מיוחדת שיש כאן, לה זוכים על ידי הליכה בחוקותיו של הקב"ה. הרי, דרכה של הארץ לתת יבולה ודרכו של עץ השדה להניב פירות?
מדוע הקללות תופסות מקום כה גדול לעומת הברכות? שאלה זו קשה אף יותר לאור דברי חז"ל, ש'מרובה מידה טובה על מידת פורענות'[1] - בשתי הבריתות הנכרתות בין ה' לישראל נראה שמידת הפורענות גדולה הרבה יותר.
הרמב"ן בפירושו לתורה על פרשיות התוכחה, הן בפרשת בחוקותי והן בפרשת כי-תבוא, מעמיד את שיטתו הייחודית לפיה התוכחה שבויקרא היא נבואה על חורבן הבית הראשון, והתוכחה שבדברים היא נבואה על חורבן הבית השני. פירוש זה משתלב היטב עם שיטתו של רמב"ן במקומות רבים במקרא, לפרש את התורה פירוש היסטורי: כך הוא מפרש את סוד ששת ימי בראשית בהקבלה לששת-אלפי השנים שקיים בהם העולם (בראשית ב', ג); כך הוא מפרש את מעשי האבות ע"פ העיקרון של 'מעשה אבות סימן לבנים' (בראשית י"ב, ו); וכך הוא מפרש את שירת האזינו כנבואה הכוללת את כל תולדות ישראל.