אש בעבודת ה'
כיצד המצווה הזו של התמדת האש על המזבח מועילה לברך את אותה מידה שבאדם?
צו
נושאים בפרשה
שבת הגדול – אש תמיד תוקד באדם
מצוות הדלקת האש על המזבח אינה נדרשת רק לשם הקרבן אלא יש כאן מצווה עצמאית ייחודית – שהאש תישאר תמיד; כך כבוד שמים.
חמץ ומצה בפסח ובקרבנות
מתוך שהחמץ הוא סוף התהליך הוא אסור בפסח ומחויב ביום הבכורים.
שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא
האם הכוהן העובד הוא שלוחו של בעל הקרבן, או שמא הוא אינו אלא שליחו של הקב"ה, שבשמו הוא עובד במקדש?
אש התמיד
גם בשעה שבפועל לא מוקרב קרבן, המזבח נמצא תמיד בעמדת המתנה, מוכן לעבודה. בחסידות, עניין האש היוקדת על המזבח תמיד נדרש ביחס לעולמו הרוחני של כל אדם מישראל.
לפרשת פרה – תפקידה של הפרה האדומה
מי צריך פרה אדומה? למה בימינו, ימים בהם בלאו הכי אין בית מקדש, אנחנו צריכים את הפרה האדומה? אנחנו מצליחים לנהל את חיינו היטב למרות העובדה שכולנו טמאי מתים.
בירור הניצוצות על ידי התורה
מתוך ההשוואה בין לימוד התורה לקורבנות השונים מבאר אור החיים את תפקידה של התורה בהעלאת הניצוצות. המושג הזה יסודי וחשוב בתורתו, ולדידו הוא מהווה את תכלית ישראל והאדם בעולם.
כוהנים ובני אהרון
אם קרבן המילואים הוא המקור לקדושת החזה והשוק והבסיס לזכות שיש לכוהנים בהם, כיצד נוכל להסביר את הסתירה הזאת? מדוע השוק מצטרף לחלב בקרבן המילואים, כאשר החזה הונף עם החלב בקרבן שלמים? בניסיון לפתור תעלומה זו, נעסוק בקצרה בימי המילואים ובניסיון להגדיר את מעמדו של משה ששימש ככוהן באותם הימים.
שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא
בפרשת ויקרא פירטה התורה את סוגי הקרבנות השונים: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. בפרשת צו חוזרת התורה בפעם השנייה על רשימת הקרבנות, אך בשינויי סדר קלים. מדוע נדרשת כפילות זו?
תורה וממלכת כוהנים
למרות ההבדל התוכני הניכר בין דיני הקרבנות של פרשת ויקרא לבין דיני הקרבנות של פרשת צו, בכל זאת יש ביניהם מידה מסוימת של חפיפה. מדוע, אם כן, לא הובאו דיני הקרבנות כולם בקובץ אחד? מה כוונתה של התורה ומה מטרתה בהצגת שתי רשימות נפרדות של דינים אלו?
עבודת המקדש כ'במת ציבור'
בפרשה הפותחת את הספר, הכינוי השכיח הינו "בני אהרן" בתוספת "הכהנים/הכהן". אולם, בסיומה נשמט הביטוי "בני אהרן", והכתוב מסתפק בכינוי "הכהן". כאשר נמשיך לקרוא את פרשיות הקרבנות, נגלה כי דווקא הביטוי "בני אהרן", בו נפתח הספר, הוא בסופו של דבר הנדיר ביותר.
"יודו לה' חסדו"
הקרבנות הראשונים שהוקרבו בעולם לא הוקרבו מתוך חיוב או מתוך רצון לכפרה, אלא מתוך רגש של הודיה על הטוב שה' גמל עם האדם. בעקבות רגש זה האדם רוצה לתת משהו משלו לה'. קרבן התודה הוא הקרבן "הוותיק" ביותר, ובעל המשמעות המקורית ביותר של הקרבן.
חמץ ומצה בעולם הקורבנות
הכלל שטבעה התורה דורש בחינה - מתי מותר להקריב חמץ (ודבש פירות) ומתי אסור לעשות זאת?
האש המכלה את הרשעים
את פרשת צו פותחת פרשיית תרומת הדשן. בפסוק ההקדמה נאמר כי "העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר", וכבר במבט ראשון ניתן לראות כי בפסוק יש ייתור לשון. במדרש נלמד ייתור זה כעניין בפני עצמו.
פרשת צו – צו וזירוז
בגלל הרצונות הזרים הללו אנו מלאים ייסורים של החמצה, ותחושה כמעט תמידית של חיסרון. התחושה הזו תימשך כל עוד החיים ייוותרו ניסיון מתמיד לכפות את הנפש ולאסור את הרצון.
אש פנימית
ההתלהבות והלהט של אדם מישראל לתורה וליהדות, אותה אש של קדושה הבוערת בלבבות, אינה צריכה להיות בולטת לכל עין, כי היא חבויה בלבו פנימה.
כהן ונביא
העקרונות המנחים בעבודת הכהן הם השגרה, ההתמדה, הנאמנות למערכת והמחויבות לתפקודה התקין. לעומתו, תפקיד הנביא הוא להביא מסרים חדשים מהקב"ה לעמו. מסריו בוערים כלהבה, ותפקידו להוביל לשינוי. לאור הבדלים אלו, מובן מדוע התעמתו נושאי שני התפקידים לעתים קרובות כל כך.
"אם על תודה יקריבנו" – התודה מקרבת השלום
מהו הקשר בין הכרת התודה להשכנת השלום הנרמזת במלה שלמים?
"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא…" (ו, ב)
אומר רש"י אין צו אלא לשון זירוז (עפ"י הגמרא בסנהדרין ) ומסביר רש"י שנאמר פה, בענין קרבן עולה, לשון מיוחדת של זירוז כי יש בקרבן זה חסרון כיס, שהרי בקרבן עולה כל הבשר עולה כליל לד' ואף חלק ממנו איננו ניתן לאף אחד. זה הפשט בחסרון כיס ברובד הנמוך, אך ברובד היותר גבוה יש להסביר
פרשת צו – רצון וכורח בעבודת ה'
מהו ההבדל בין פרשת ויקרא לצו אשר בגינו ישנו הבדל בניסוח של שמות הפרשות ובמשמעותם ? "ויקרא" לעומת "צו" ?
מיידיות והשלמה
הזריזות השלמה כוללת שני רכיבים - מיידיות והתמדה. הזריז, מחמת אהבתו הרבה למצוה, מחכה לרגע הראשוני בו יוכל לקיימה, ואז מבצעה בזריזות. אך מרכיב המידיות אינו מספיק, ויש לשלב עימו את מרכיב ההתמדה [='לדורות']. טיפוס המתחיל בזריזות ובהתלהבות פרויקט מסוים, אך לאחר זמן מה מתעייף ונשחק ומפסיק באמצע הפרויקט יצא שכרו בהפסדו. הזריז השלם, אינו
צו – לשון זירוז
אומר רבי שמעון, בתחילת פרשת "צו", ורש"י מביאו,"אין צו אלא לשון זירוז, ויותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס". ואכן, ממש תרגיל בחשבון: "מקום" שווה 186. נחסר "כיס", השווה 90,ונקבל 96. "צו" שווה 96. (בשם רפי מגיד)