יראת העונש
לכאורה, מי שעובד את הקדוש ברוך הוא רק מתוך יראת העונש יש בזה פגם וחיסרון. נבקש לנסות ולהסביר מדוע גם מידה זו של יראת השכר והעונש יש בה חשיבות רבה לעבודת ה', וממילא אל לנו לזלזל בה.
בחקתי
נושאים בפרשה
וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים
כשאנו אומרים משל, אנו לוקחים דבר שאנו לא יכולים להבין, כי הוא גדול ובלתי נתפס, וממשילים אותו לדבר שאנו יכולים להבין – קטן וקל להבנה. בנבואה המשל הוא תחית המתים, והנמשל הוא דבר הרבה יותר גדול – תחית עם ישראל, 'העצמות היבשות' שיחזרו לארצן.
מרובה מידה טובה על מידת פורענות
מדוע הקללות תופסות מקום כה גדול לעומת הברכות? שאלה זו קשה אף יותר לאור דברי חז"ל, ש'מרובה מידה טובה על מידת פורענות'[1] - בשתי הבריתות הנכרתות בין ה' לישראל נראה שמידת הפורענות גדולה הרבה יותר.
השמיעה הרוחנית
עמל התורה לא זו בלבד שפירותיו הן "ונתתי שלום בארץ", בכוחו גם לפתוח אוזניים למנגינת ההשגחה.
"אם בחוקתי תלכו" – העיסוק בתורה
בפתח פרשת בחוקתי מבטיחה התורה לעם ישראל שפע חומרי שלום ובטחון במידה ועם ישראל שומר ומקיים מצוות והולך בחוקות ה'. חלק הברכות כולל את עשרת הפסוקים הראשונים שבפרשה, הפותחים ב"אם בחוקתי תלכו" - באות א', ומסיימים ב"ואולך אתכם קוממיות". על כך אמרו המפרשים שהתחלת פסוקי הברכה ב-א' וסיומם ב-ת' בא לרמוז לנו שעל עם ישראל
"ונתתי גשמיכם בעתם" – הברכה שבעיתוי
מה בין ההבטחה בפרשתנו "ונתתי גשמיכם בעתם" לבין ההבטחה "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש"?