עולם הקרבנות – והמציאות בלעדיו
עבודת הקרבנות מהווה יסוד – אחד משלושת הדברים שעליהם 'העולם עומד'. נראה שבמציאות שלנו, שבה עבודת הקרבנות אינה חלק משמעותי מחיינו כלל וכלל, עולמנו פגום וחסר.
ויקרא
נושאים בפרשה
קרבנות בטלים לעתיד לבוא?
ההתייחסות של הנביאים לקרבנות היא כדבר שאיננו מרכזי ומשמעותי יותר מעבודת הנפש והלב של האדם. תובנה זו נטעה בקרב גדולי חכמינו מימות התנאים ועד ימינו אנו את האפשרות שאולי לעתיד לבוא אכן עבודת המקדש תשנה את פניה, והקרבנות לא יהיו עיקר ומרכז בתוכה.
מדוע האל"ף קטנה?
ספר ויקרא, ספר הקרבנות מבקש להצביע על עמידתו של משה בפתח המשכן, כסמל ודוגמא לעמידה של מקריבי הקרבנות. עמידתו של משה מתוך ענווה לפני ה' מסמלת את עמידתו של מקריב הקרבן.
כבשים על אש
האדם מגיע למקדש, ועמו עולת ראייה, בבקשה להתקרב; והקב"ה נמצא שם ומשגיח, 'רואה' כביכול, את המגיעים.
הקטרה
פעולת ההקטרה זהה לפעולת השריפה, אך במובן חיובי של טרנספורמציה על ידי האש, ולא במובן השלילי של השמדה על ידי אש.
קורבנות יחיד וקורבנות ציבור
כאשר אדם יחיד מביא קרבן הוא צריך לסמוך עליו לפני תחילת תהליך הקרבתו. בקרבן ציבור, ככלל, חובה זו אינה קיימת. כיצד ניתן להבין הבדל זה?
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה
קולו של הקב"ה נשמע תמיד. אלא, שלא פשוט כלל וכלל לשמעו. שמיעת הקול דורשת את מוכנותו של האדם, שהיא ורק היא מאפשרת לו לשמוע את אותו הקול הנישא במרחב.
הגאווה בעבודת ה'
יש מצבים בהם צריך להתרחק מגאווה פסולה, בבחינת "מטמאת את הטהורים" ומצד שני ישנם מצבים שבהם ראוי להשתמש בה, בבחינת "מטהרת את הטמאים"
אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא
יש בתורה, בחז"ל ובסיפורים על צדיקים מכל הדורות אירועים שנראים לנו כנפילות או כחולשות, ואנו תוהים כיצד הדברים הללו קרו או מדוע נכתבו.
ויקרא אל משה
קולו של הקב"ה נשמע תמיד, אלא שלא פשוט כלל וכלל לשמעו. שמיעת הקול דורשת את מוכנותו של האדם שהיא ורק היא מאפשרת לו לשמוע את אותו הקול הנישא במרחב.
אדם כי יקריב מכם
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַ-ה'" (א', ב') הניסוח, ובמיוחד השימוש במילה 'אדם', עורר את פרשני המקרא לעמוד על הלשון המיוחדת הזו.
תורת כוהנים
אמנם המסגרת ההיסטורית של ספר ויקרא היא חנוכת המשכן, אך באופן כללי ניתן לומר, שהספר עוסק בהיבטים שונים של קדושה.
קרבנות יחיד וקרבנות ציבור
קרבנות היחיד והציבור חלוקים זה מזה בכמה וכמה הלכות המפורטות במשנה (תמורה פ"ב מ"א). אחד ההבדלים המרכזיים מתייחס לסמיכה: כאשר אדם יחיד מביא קרבן (מלבד הבכור, המעשר ופסח, שבהם לא נעסוק במסגרת זו) - הוא צריך לסמוך עליו לפני תחילת תהליך הקרבתו. בקרבן ציבור, ככלל, חובה זו אינה קיימת (משנה מנחות פ"ט מ"ז). כיצד ניתן להבין הבדל זה?
הקורבנות והקרבה לקב"ה
לקורבנות תפקיד מיוחד משום שהבאת הקורבן היא אמצעי להתקרבות לה' ולהדבקות בו – זו הסיבה שהציווי הראשון מן המשכן נאמר דווקא עליהם, ובזה ייחודם.
שאור, דבש והמזבח
ככלל, הפרשה מפרטת את האובייקטים ואת השיטות המתאימים לסוגי הקרבנות השונים, אך אינה אוסרת דבר. אין מדובר בחריגה טקסטואלית גרידא; הבעיה היא גם לוגית והלכתית. מובן מאליו שאין אדם רשאי להקריב כל מה שעולה על לבו. אלא שפירוט הקרבנות בספר ויקרא אינו רק היתר להקריב דברים אלו, אלא גם קביעה שאלו הדברים היחידים שמותר להקריבם. לשם מה אפוא דרוש איסור מיוחד על הקרבת שאור ודבש?!
את מי באמת האדם נדרש להקריב?
"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַ-ד'" (ויקרא ב, א): עפ"י הפשט ניתן להבין מהפסוק שהאדם צריך להקריב בעת הצורך קרבן מנחה ל-ד', אך ניתן להבין את אותו פסוק בצורה נוספת והיא, שהאדם נדרש להקריב אף את נפשו כמנחה ל-ד', היינו "וכי תקריב נפש קרבן מנחה ל-ד'", כפי שאנו אומרים בקריאת שמע: "וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱלֹקֶיךָ
"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם"
בשלושת הקרבנות האחרונים, הפסקה פותחת עם תיאור החטא, ובסיומה מצויין שהקרבן השיג את ייעודו וחוטא זכה בסליחתו. בחטאת הכהן המשיח, לעומת זאת, הפרטים האלו חסרים.
בין פרשת ויקרא לפרשת צו
סיבת ההבדל שבין סדר האמירה לסדר הכתיבה מקורה בעובדה שפרשת צו מופנית כאמור לכוהנים. פרשה זו מורה לכוהנים כיצד לטפל בקורבנות והיא נאמרה למשה בהר סיני יחד עם הציווי להקדיש את הכוהנים לכהן לה', הקדשה שכללה הקרבת קורבנות. הכוהנים אינם חייבים לדעת את אפשרויות הבאת הקורבן על ידי ישראל על מנת לקבל את הוראות הטיפול בקורבן. פרשת ויקרא מופנית לישראל והיא מלמדת שאדם המעונין להקריב קורבן לה' יעשה זאת במשכן לפי כללים שהתורה קובעת.
על קורבנות הנדבה
שבעת הפרקים הראשונים של ספר ויקרא עוסקים בסוגי הקורבנות השונים ובהלכותיהם. חטיבה זו נחלקת לשני חלקים: א-ה, ו-ז. בכל אחד משני חלקים אלו דנה התורה באותם קורבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם, אם כי בסדר שונה. טעם הכפילות וסיבת שינוי הסדר טעונים הסבר, אך לא נעמוד על כך כאן, אלא נעמוד על טיבם של קורבנות הנדבה, ועל היחס ביניהם.
מקומה של עבודת הקרבנות בחיינו
המשכן של חומש ויקרא הוא משכן של קרבנות, בית מטבחיים. למשכן הזה הרבה יותר קשה לנו להתחבר: מי מאתנו רצה אי פעם בהריגת חיה כדי לכפר על מעשיו? ועם זאת, בשעה שאנו מתפללים על כינון המקדש, תפילותינו כוללות גם בקשה לחידוש עבודת הקרבנות: אי אפשר לנתק בין השנים.
הקושי בהכרת הטוב בדור של שפע
ההגעה הפיזית אל בית המקדש, מלבד הרוממות שבה והחוויה הנפלאה, היא גורמת לאדם לחוש שה' איתו בכל המצבים
"מלח ברית א-לוהיך"
בעיוננו זה ננסה למצוא משמעות להקרבת המלח, תוך כדי עיון במפרשים ובפסוקים אחרים בתנ"ך המזכירים את המלח.
"זה הקטן גדול!"
המילה הראשונה בפרשה זו, כתובה בספרי התורה בצורה שונה: ויקרא האות האחרונה קטנה מחברותיה. שאלות רבות ניתן לשאול על שינוי זה: מדוע דוקא א'? מדוע דוקא האות האחרונה? ומדוע קטנה, ולא גדולה יותר?
ספר ויקרא כהמשכו של ספר שמות
הקדושה כרוכה כמובן בגבולות ברורים, כפי שנאמר: "הַגבֵּל את ההר וקִדַשתו" (שמות י"ט, כ"ג) ממילא, היא כרוכה בחובות ובחוקים התוחמים את מרחבי המותר, האסור והמסוכן. אך כאן מגיעה ההפתעה: התורה יוצאת מגדרה ומסדריה, כדי לתת לאדם מרחבי חופש בעבודת ה'.
שבת זכור – המלחמה בעמלק
בהפטרת שבת זכור אנו קוראים על מלחמת שאול בעמלק, ועל חטאו שבשלו נלקחה ממנו המלוכה וניתנה לדוד. אם נעיין בספר שמואל א', נגלה סתירות רבות בין מלחמת שאול בעמלק לבין מלחמות דוד בעמלק.
עולם הקרבנות
פעמים רבות אנו עדים להתנגשותה של ההלכה עם המציאות ודרישותיה, ובכל מקרה לגופו עלינו לדון מבחינה הלכתית, חברתית ואידאולוגית. מעבר לבעיה הפרקטית בהתנגשות שבין ההלכה למציאות, בתקופות שונות עלו ועולות תהיות מוסריות ועקרוניות על מצוות שונות. דילמת הקרבת הקורבנות עומדת במרכז דיונים מעין אלו מימים ימימה; הקושי המוסרי והנפשי שיש בהקרבת בעל חיים כליל מצריך עיון.
"אי אתה מצווה אותי אלא על ישראל"
השבוע, אנו פותחים את ספר ויקרא בכך שהקב"ה אומר למשה "דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם...". מדוע כה חשוב להדגיש את הדיבור אל בני ישראל?
"חכמות בחוץ תרונה"
בבית מדרש יש צורך שהקולות מבחוץ יכנסו פנימה, ושהלימוד יהיה קשוב לקול 'התינוק הבוכה'; ומצד שני, יש צורך שהקול היוצא מבית המדרש יהיה שייך גם לחוץ, לרחוב, ולא ייעצר בקירות בית המדרש.
"אשר נשיא יחטא"
יש תקופות שבהן האדם גדל בתוך 'חממה', כמו בן מלך, ללא קשיים מיוחדים או אתגרים. במקום לנצל את השפע ואת השקט הנפשי - הוא נתפס לשאננות רוחנית או אפילו לעצלות. המלך אוהב אותו, וקשה לו לראות את בנו מתנוון, ולכן הוא שולח אותו לתקופה מסויימת להתמודד עם 'העולם שבחוץ': עם אנשים מסוג אחר, עם דעות אחרות, אולי עם מצב רוחני נמוך באמת...
ויקרא אל משה
הפגישה והמפגש עם ה' דרש ממשה, וכעת דורש מאתנו את התיקון, את החזרה בתשובה. רק אלו הם אשר יאפשרו את אותה קדושה, את אותו כבוד ה', אשר מלא את המשכן.
הכנה לקיום המצוות
כמו להכנה לנבואה, גם להכנה למצווה יש חשיבות עצומה. ערכה של המצווה פחות אם נכנסים אליה ללא הכנה נפשית מוקדמת. התכוננות למצווה מביאה את האדם להזדהות עמה וליצוק לתוכה ערך רב יותר.
"אשר נשיא יחטא" – מנשיאות למכשלה
במה נבדל נשיא שחטא מאזרח שחטא, ומדוע קבעה התורה דין מיוחד לו? מדוע שינה הכתוב בלשון הפותחת את פרשת הנשיא וחרג מן הלשון שהוא פותח בה בשאר חייבי חטאת?
"ויקרא אל משה…" (א, א)
מדוע בפסוק כתובה האות א' של המילה "ויקרא" באל"ף זעירא (קטנה)? תשובה אחת אומר בעל הטורים: בתחילה רצה משה לכתוב בתורה את המילה "ויקר" כאילו לא נתגלה אליו ד' אלא בדרך מקרה ובלא מתכוון, ואז אמר לו ד' שיכתוב ויקרא באל"ף, ולכן כך כתב משה, אבל באל"ף זעירא. עוד אומר בעל הטורים על המילים "ויקרא
"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אתם וימותו" (י, ב)
"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אתם וימותו" (י, ב) "שרפת נשמה וגוף קיים" (בגמרא) מיתת נשיקה של צדיקים נקראת "אכילה" (כפי הנאמר בספרים על הפסוק: "אכלו רעים"). ברם, כל אכילה שאינה כתיקונה, אלא שהיא על ידי הדחק, נקראת "שריפה" (כמו שאמרו חכמינו: "כהן שדעתו יפה שורפה חיה"). נדב ואביהוא היו ראויים למות מיתת נשיקה כמשה
"ואת החזיר… והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם" (יא, ז)
"ואת החזיר... והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם" (יא, ז) מובא בספרים מדרש חז"ל, שלעתיד לבוא יחזור החזיר להיות מותר. ולא שהתורה תשתנה חלילה - "זאת התורה לא תהא מוחלפת" - אלא שטבעו של החזיר ישתנה והוא יתחיל להעלות גרה. זהו שמרמז כאן הכתוב: "והוא גרה לא יגר" כלומר, תנאי הוא הדבר, כל זמן
ויקרא – קירוב והקרבה
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם." מה פשר המילה 'קרבן'? לקרב ולהתקרב. את מי ולאן מקרבים? בשלב הראשון, הבעלים מקרבים את הבהמה שהקדישו כקרבן לבית המקדש, כדרישת הפסוק "אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'". אין הבעלים
סיבת המלח בקרבנות
צווייה המוחלט של התורה "על כל קרבנך תקריב מלח"(ויקרא, ב,יג) דורש התבוננות, מה יש בו במלח עד כדי היותו הכרחי בכל קרבן - בכל התקרבות אל ד'. נראה לומר שהמלח הוא הבריאה החומרית היחידה בעולמנו בו מתגלים צדדים מנוגדים והפוכים זה מזה, המלח הוא סימן וסמל לאחדות שבהפכים ומקורם האחד. שלש דוגמאות: 1.מקורו של המלח
שני הצדדים בקרבנות
פרשת הקרבנות מעמידה לפנינו עולם שלם של עבודה מעשית ומפורטת, שלכאורה חסרה מאוד את ה'נשמה' שלה. לא פעם אנו מתקשים לגלות את העניין העיקרי במה שנעשה לבהמה, ומנסים להתחקות דווקא אחר התהליך הנפשי שעובר על בעל הקרבן. בייחוד בולט הדבר במשנת הרמב"ן (א, ט), שהעמיד את כל היסוד לטעמה של מצוות הקרבנות על בסיס הזהות
ואם נפש אחת תחטא
על פי הלכות טומאה, דבר אשר הננו עדיין מחובר אינו מקבל טומאה, אלא אם כן הוא נתלש משורשו. כל זמן שדבר מחובר לשורש - לא חלה עליו טומאה. כך גם בבני ישראל, כל עוד הם מחוברים איש אל רעהו באחדות, הם ממילא גם צמודים אל השורש וטומאה אינה יכולה לחול עליהם. רק כאשר אדם הופך
יקריב אותו לרצונו
עיקר הכוונה שבקרבן, הינה שהאדם יבטל מעצמו, ויקריב את כל רצונו לעבודת השם. באופן זה כל הכוחות הרוחניים וגופניים יהיו מסורים מעתה והלאה לרצון השם. זו הסיבה שאומר הכתוב: "יקריב אותו לרצונו" - על האדם להקריב אותו, את רצונו עצמו, להשם, ובאופן זה הוא מגלה את עיקרו של הקרבן. מה שהופך את היכולת הזו לרלוונטית