ההתייחסות של הנביאים לקרבנות היא כדבר שאיננו מרכזי ומשמעותי יותר מעבודת הנפש והלב של האדם. תובנה זו נטעה בקרב גדולי חכמינו מימות התנאים ועד ימינו אנו את האפשרות שאולי לעתיד לבוא אכן עבודת המקדש תשנה את פניה, והקרבנות לא יהיו עיקר ומרכז בתוכה.
ספר ויקרא, ספר הקרבנות מבקש להצביע על עמידתו של משה בפתח המשכן, כסמל ודוגמא לעמידה של מקריבי הקרבנות. עמידתו של משה מתוך ענווה לפני ה' מסמלת את עמידתו של מקריב הקרבן.
יש מצבים בהם צריך להתרחק מגאווה פסולה, בבחינת "מטמאת את הטהורים" ומצד שני ישנם מצבים שבהם ראוי להשתמש בה, בבחינת "מטהרת את הטמאים"
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַ-ה'" (א', ב') הניסוח, ובמיוחד השימוש במילה 'אדם', עורר את פרשני המקרא לעמוד על הלשון המיוחדת הזו.
ככלל, הפרשה מפרטת את האובייקטים ואת השיטות המתאימים לסוגי הקרבנות השונים, אך אינה אוסרת דבר. אין מדובר בחריגה טקסטואלית גרידא; הבעיה היא גם לוגית והלכתית. מובן מאליו שאין אדם רשאי להקריב כל מה שעולה על לבו. אלא שפירוט הקרבנות בספר ויקרא אינו רק היתר להקריב דברים אלו, אלא גם קביעה שאלו הדברים היחידים שמותר להקריבם. לשם מה אפוא דרוש איסור מיוחד על הקרבת שאור ודבש?!
"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַ-ד'" (ויקרא ב, א): עפ"י הפשט ניתן להבין מהפסוק שהאדם צריך להקריב בעת הצורך קרבן מנחה ל-ד', אך ניתן להבין את אותו פסוק בצורה נוספת והיא, שהאדם נדרש להקריב אף את נפשו כמנחה ל-ד', היינו "וכי תקריב נפש קרבן מנחה ל-ד'", כפי שאנו אומרים בקריאת שמע: "וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱלֹקֶיךָ
שבעת הפרקים הראשונים של ספר ויקרא עוסקים בסוגי הקורבנות השונים ובהלכותיהם. חטיבה זו נחלקת לשני חלקים: א-ה, ו-ז. בכל אחד משני חלקים אלו דנה התורה באותם קורבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם, אם כי בסדר שונה. טעם הכפילות וסיבת שינוי הסדר טעונים הסבר, אך לא נעמוד על כך כאן, אלא נעמוד על טיבם של קורבנות הנדבה, ועל היחס ביניהם.
המילה הראשונה בפרשה זו, כתובה בספרי התורה בצורה שונה: ויקרא האות האחרונה קטנה מחברותיה. שאלות רבות ניתן לשאול על שינוי זה: מדוע דוקא א'? מדוע דוקא האות האחרונה? ומדוע קטנה, ולא גדולה יותר?
הקדושה כרוכה כמובן בגבולות ברורים, כפי שנאמר: "הַגבֵּל את ההר וקִדַשתו" (שמות י"ט, כ"ג) ממילא, היא כרוכה בחובות ובחוקים התוחמים את מרחבי המותר, האסור והמסוכן. אך כאן מגיעה ההפתעה: התורה יוצאת מגדרה ומסדריה, כדי לתת לאדם מרחבי חופש בעבודת ה'.
פעמים רבות אנו עדים להתנגשותה של ההלכה עם המציאות ודרישותיה, ובכל מקרה לגופו עלינו לדון מבחינה הלכתית, חברתית ואידאולוגית. מעבר לבעיה הפרקטית בהתנגשות שבין ההלכה למציאות, בתקופות שונות עלו ועולות תהיות מוסריות ועקרוניות על מצוות שונות. דילמת הקרבת הקורבנות עומדת במרכז דיונים מעין אלו מימים ימימה; הקושי המוסרי והנפשי שיש בהקרבת בעל חיים כליל מצריך עיון.
הפגישה והמפגש עם ה' דרש ממשה, וכעת דורש מאתנו את התיקון, את החזרה בתשובה. רק אלו הם אשר יאפשרו את אותה קדושה, את אותו כבוד ה', אשר מלא את המשכן.
צווייה המוחלט של התורה "על כל קרבנך תקריב מלח"(ויקרא, ב,יג) דורש התבוננות, מה יש בו במלח עד כדי היותו הכרחי בכל קרבן - בכל התקרבות אל ד'. נראה לומר שהמלח הוא הבריאה החומרית היחידה בעולמנו בו מתגלים צדדים מנוגדים והפוכים זה מזה, המלח הוא סימן וסמל לאחדות שבהפכים ומקורם האחד. שלש דוגמאות: 1.מקורו של המלח
פרשת הקרבנות מעמידה לפנינו עולם שלם של עבודה מעשית ומפורטת, שלכאורה חסרה מאוד את ה'נשמה' שלה. לא פעם אנו מתקשים לגלות את העניין העיקרי במה שנעשה לבהמה, ומנסים להתחקות דווקא אחר התהליך הנפשי שעובר על בעל הקרבן. בייחוד בולט הדבר במשנת הרמב"ן (א, ט), שהעמיד את כל היסוד לטעמה של מצוות הקרבנות על בסיס הזהות
עיקר הכוונה שבקרבן, הינה שהאדם יבטל מעצמו, ויקריב את כל רצונו לעבודת השם. באופן זה כל הכוחות הרוחניים וגופניים יהיו מסורים מעתה והלאה לרצון השם. זו הסיבה שאומר הכתוב: "יקריב אותו לרצונו" - על האדם להקריב אותו, את רצונו עצמו, להשם, ובאופן זה הוא מגלה את עיקרו של הקרבן. מה שהופך את היכולת הזו לרלוונטית