ישנה מצוה המוטלת על כל אחד ואחד לכתוב לעצמו ספר תורה. וכך נאמר בפרשת וילך: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" [דברים ל"א, י"ט]. להלכה נפסק, שבקניית ספרי קודש יוצאים ידי חובת מצות כתיבת ספר תורה. המכנה המשותף לכתיבת ולקניית ספרים הוא, ששניהם מהווים "הכשר מצוה" ללימוד, שהרי ללא
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע". שאלות: א. מהו הטוב ומהו הרע? ב. מהו החיים ומהו המוות? ג.מדוע נכתב "את החיים ואת הטוב" - היה לו לומר "את החיים והטוב"!? וכן להפך "את המוות ואת הרע" היה לו לומר "את המוות והרע"!? ונ" לענ"ד לתרץ את כל השאלות האלו
בפרשת כי תבוא, מביא הבכורים לבית המקדש מספר "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'..." ומיד לאחר מכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלה-יך ולביתך..." )דברים כו,ייא). הראשוניות מעוררת שמחה עצומה; פירות הבכורים - הנקראים כך על שם היותם גדלים ראשון, כמו בן בכור הנולד ראשון - ממלאים
לעזור לאחר אינו עניין של זכות בלבד התלוי ברצונו, אלא חובה המוטלת על כל יהודי. הרואה שור של יהודי אחר שאינו מכירו, התורה מחייבת אותו לא להישאר אדיש להפסד רכושו של הזולת, ולהתאמץ להשיב לו את אבידתו [כמובן, בתנאי שיש באבידה סימנים מזהים]. וכך פסק הרמב"ם "הרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה - עובר בלא
והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את יקוק אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם: (דברים י"ז יט). אחת ממצות המלך היא, שיכתוב המלך ספר תורה לעצמו, וספר זה יוצא ונכנס עמו תמיד לכל מקום שאליו הוא הולך, והמלך מצווה לקרוא בו תמיד בכל ימי חייו. וכך
בפרשת שופטים, מלך ישראל מצטווה לכתוב לו ספר תורה, בו יקרא ויהגה כל ימיו. הקריאה המתמדת בספר התורה תגרום לו לירא ממלך מלכי המלכים ולשמור את כל מצוותיו במדויק: "למען ילמד ליראה את ה'... לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם". המלך החכם והנבון עלול לפתח תפיסה לפיה רק מצוות שמתיישבות בשכלו
"ואתחנן אל ה'...אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון"(דברים ג', כג-כה) כולם מכירים את המדרש הידוע שאומר שמשה התפלל להכנס לארץ כמניין "ואתחנן" (515) וקשה, מאיפה דברי נביאות זו, מי אמר שמשה התפלל מספר כה רב של תפילות? ר' יהונתן אייבשיץ (מובא ב"חמישה חומשי תורה עם פירוש רבנו יהונתן")מבאר
פרשת "נצבים" היא פרשת התשובה כמו שאומר הרמב"ן על (דברים ל' י"א): "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום", אבל "המצוה הזאת" על התשובה הנזכרת, כי "והשבת אל לבבך",(בפסוק א') "ושבת עד ה' אלהיך" (בפסוק ב') מצוה שיצוה אותנו לעשות כן. ונאמרה בלשון הבינוני לרמוז בהבטחה כי עתיד הדבר להיות כן: והטעם, לאמר כי אם
אחרי שמשה מסיים את שירת "האזינו" הוא אומר לעם ישראל (דברים ל"ב מ"ו): "שימו לבבכם לכל הדברים, אשר אנכי מעיד בכם היום, אשר תצום את בניכם, לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת". ועל כך אומר רש"י: "שימו לבבכם ? צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (יחזקאל מ' ד'):
"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (ל"א, א') בשם הצדיקים הקדמונים נאמר: מדוע לא נאמר להיכן הלך משה? ברם, הכוונה שבדבר היא, שנכנס משה רבינו לתוך תוכו של כל אדם מישראל, בכל אדם מישראל, בכל הזמנים, יש ניצוץ ממשה רבינו. "וילך משה" מוסב איפוא על "כל ישראל". ומפי השמועה מוסיפים: שלפיכך אמרה
"אתם ניצבים היום..." (כ"ט , ס') המדרש: "אתם ניצבים" - זה שאמר הכתוב: הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד. אומר ה"כתב סופר": מפרש רש"י, כי מכיוון ששמעו ישראל בפרשה הקודמת, "מאה קללות חסר שתיים" נבהלו מאוד, עד שהתחיל משה רבינו לפייסם ולעודדם. ובעצם יש להבין, למה אומרים: "מאה קללות חסר שתיים" ולא באופן פשוט: "צ"ח
אומר המידרש על הפסוק "ברוך אתה בעיר" - "בעיר- בשכר המיצוות שאתה עושה בעיר". יש בני אדם שמקיימים תורה ומיצוות בביתם פנימה, אולם כאשר הם באים בין הבריות מתביישים הם בדתם שמא יאמרו עליהם שהם "חשוכים" או "שייכים לעבר" ולא מתאימים לחיים המודרנים. על כן אומר הכותב "ברוך אתה בעיר" כלומר רק אם לא תבוש
"ארמי אובד אבי וירד מצריימה" (כ"ו, ה') אומר ה"אלשיך": מפני שנהג לבן הארמי מנהג רמאי ונתן ליעקב אבינו את לאה לפני רחל, נתגלגלו הדברים שיוסף הצדיק לא היה הבכור - לפיכך כאשר עשה לו אביו כתונת-פסים עורר הדבר את קינאתם של אחיו וזה גרם לגלות מצרים. אולם, אם היה יוסף הבכור, כי אז לא היו
"כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו" (דברים כ"א, י) אומר על כך "התורת משה": הכתוב מדבר כאן על המאבק התמידי הנטוש בין האדם ובין אויבו הניצחי - היצר הרע. הרי אמרו חכמינו: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ויום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו" (קידושין ל') - משמע
"וכן תעשה לכל אבדת אחיך ... לא תוכל להתעלם":התורה לא אומרת לנו איך לשמור על האבדה עד מציאת בעליה. הדבר פשוט כשמדובר על מציאת דברים דוממים, שלא מתקלקלים ולא זקוקים לטיפול כגון:מציאת עיפרון,כדור וכו´. אך שמדובר על מציאת דברים הזקוקים לטיפול כגון"מציאת חיות ובהמות הדבר מתחיל להיות יותר מסובך. אולי נלמד כיצד יש לטפל במציאות
בפרשת שופטים מצווים ישראל להקים מערכת משפטית. במדרש מצאנו נקודת מבט על עשיית משפט ביחס לתחומים נוספים בתורה: "זה שאמר הכתוב 'עושה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. 'כזבח' אין כתיב כאן, אלא 'מזבח'. כיצד? הקרבנות לא היו קריבין נוהגות אלא בפני הבית, אבל הצדקה והדינים - נוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית. דבר אחר: הקרבנות אין מכפרין
בפרשת שופטים אנו מוצאים את הציווי "תמים תיהיה עם ה´ אלוקיך". צריך להתמקד בנקודה מסוימת העולה מציווי זה. משמעות המילה "תמים" מבטאת אדם שלם,אדם שתוכו כברו, כלומר אדם אמיתי שחיצוניות שלו דומה למה שיש בו בפנים. אין הכוונה במשמעות זו להוציא את הצבוע, עליו כלל אין אנו מדברים אלא הכוונה היא לסוגי אנשים אחרים. ישנם אנשים
``והניח לכם מכל אויבכם מסביב וישבתם בטח`` (י``ב, י`) - אם יניח לנו מכל האויבים, אזי ברור שנשב לבטח. אם כן, מדוע נקטה התורה בכפל לשון כאן? מסביר בעל ``גלילי זהב``, רבי דוד מושקוביץ: ``וישבתם בטח``- הוא תנאי הכרחי לקיום ההבטחה ``והניח לכם מכל אויבכם``. בשעה שישראל מאוחדים בתוכם, בשעה שאינם מפוצלים ומפורדים, רק אז
``ראה אנכי נתן לפניכם`` - אמרו חז``ל: (קידושין מ, א): ``לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצווה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה``. מכאן שברכה וקללה של כלל ישראל מצויות בידיו של כל אחד ואחד מישראל. לפיכך פונה הכתוב אל כל
משה מתאר בפרשת ראה (פרק י``ב) את קיומו העתידי של בית המקדש, במקום אשר יבחר ה`, ומתאר את הניגוד שבין התקופה העתידה לבוא לבין המציאות בהווה: בעתיד, לאחר שייבחר המקום, אזי ``שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם, עולתיכם וזבחיכם...`` (יב, יא), ובניגוד למצב הקיים במדבר - ``לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום,
בפתיחת פרשת ראה אומר הכתוב "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". שואלים חז"ל: מדוע פונה משה לעם ישראל בלשון יחיד "ראה"? הרי קריאה זו נעשית לכל עם ישראל כמו שכתוב מיד לאחר מכן "לפניכם" בלשון רבים. משיב על כך הגאון מוילנא: משה בא ללמד את עם ישראל מוסר השכל החשוב. אל יאמר היחיד, שמיכוון
המחסור הוא ניסיון לאדם, והשפע הוא נסיון לאדם. השאלה היא מי מהם גדול? בעניין זה אמר ר´ נשה לייב מסאסוב :כמה קל לאיש עני לבטוח בה´, כי במי חוץ מקב"ה הוא יכול לבטוח וכמה קשה לאיש עשיר לבטוח בה´ שהרי כל נכסיו קוראים אילו: בטח בנו! כלומר תבטח בעושר הכלכלי שהגעת אילו. עד כניסתם לארץ
אחד הנושאים בהם עוסקת פרשתנו, הוא סכנת תופעת "כוחי ועוצם ידי" שעלולה להתפתח אחרי כניסת בני-ישראל מהמדבר לארץ, והתבססותם והתעצמותם החומרית. וכך כתוב: "פן תאכל ושבעת, ובתים טבים תבנה וישבת: ובקרך וצאנך ירבין, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה: ורם לבבך, ושכחת את ה' א-להיך ... ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל
בני ישראל יצאו ממצרים הישר אל שממת המידבר, בדרכם לארץ המובטחת. בני ישראל היו במדבר בתחושת ארעיות מכבידה, כשאינם מתרגלים לשום מקום ואינם מכים שורש במקום מסוים אלא נמצאים כל הזמן במסעות, ונדודים ממקום למקום. ואז בתוך הארעיות הבסיסית הזו, מקבלים עליהם בני ישראל את התורה. מדוע? לשם מה החיפזון הזה? הרי הארץ המובטחת קרובה
ספר דברים הינו הספר האחרון בחמשה חומשי תורה. ספר זה הוא בעצם נאומו האחרון של משה, צוואתו הרוחנית הגדולה של מנהיג גדול שנפרד מן העם בערבות מואב. והנה אחת מבקשותיו הראשונות שביקש משה מן העם ממש בתחילת דבריו היא :"שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" [א,טו]. אומר להם משה: אתם עוד מעט תכנסו לארץ ישראל ואני
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א'\א') - שלשה נתנבאו בלשון "איכה", ואנו קורין נבואתם באותו פרק שחל בו תשעה באב: משה, ישעיה וירמיה. וירמיה, שראה אותם בניוולם, נבואתו קשה מכולם: "איכה ישבה בדד העיר", נוטריקון - "איבה", לרמז שהקשה בחורבנין בא מתוך שנאת חינם... ועל כן, סמך ישעיה יתדות גאולתנו בתיקון עמוד העולם של
אומר הכתוב "ה' א-לקיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב'\ז') - הרי לך סיבה ומסובב, מסובב וסיבה כאחת: אם אתה שמח בחלקך ו"לא חסרת דבר", זוכה אתה להשראת השכינה, "ה' א-לקיך עמך". וגם בחילוף סיבה ומסובב: אם "ה' א-לקיך עמך", חש אתה כי "ה' א-לקיך עמך" והכל מידו, ואתה בטוח בו ודבק בו ואוהבו, ממילא "לא
אומר הכתוב "כקטן כגדול תשמעון" (דברים א'\י"ז) מצינו בגמרא (שבועות ל"א\א'): מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה (בגד יקר), שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך- ת"ל: מדבר שקר תרחק". ורמז לדבר גם בפסוק זה: "כקטן כגדול תשמעון" - או שתשמע שניהם כאילו היו קטנים, או שתשמע שניהם
נאמר "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' א-לקיכם: ההולך לפניכם בדרך..." (דברים א'\ל"ב,ל"ג). מהו "בדבר הזה" הגורם למצב של "אינכם מאמינים בה' א-לקיכם"? זה "ההולך לפניכם בדרך": בני ישראל, אשר עדיין שרדו בהם אמונות הבל, לא השכילו להבין כי מלך מלכי המלכים, בענוותנות מתוך גדלות, הוא עצמו העוסק עבורם בצרכי היום יום, "ההולך לפניכם בדרך לתור
אומר הכתוב "דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם" (דברים א'\ג'): משמע מכאן, כי כל דברי התוכחה והמוסר אשר נאמרו להלן - נאמרו בציווי מאת ה'. ואם כך הוא, הרי גם דברי התוכחה הנאמרים להלן בפרשת עקב, "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". נשאלת אפוא השאלה: במה שונה ממה שגער
כתוב "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א'\א'): "כל ישראל" - שכלל משה את עצמו עם כלל ישראל, וכשם שהוכיח אותם - הוכיח גם את עצמו. ולא עוד, אלא שתוכחת עצמו קדמה לתוכחתן, כפי שמובא בילקוט שמעוני בפרשתנו: "אבל משה - נאים הן דבריו כשהן יוצאין מפיו, שהוכיח עצמו תחלה שלא יהא