מתן תורה

אנו עומדים בפתחו של יום מתן תורה – יום שבו נכרתה ברית בין עמ”י לקב”ה: “כֹּה אָמַר ה’ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי” (ירמיהו ל”ג, כה). ברית זו ממשיכה ועומדת עד יום זה.

לברית זו יש שני חלקים שנצטווינו בהם. החלק הראשון הוא לימוד התורה עצמו: “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה” (יהושע א’, ח); החלק השני הוא קיום התורה בחיי המעשה: “וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם” (דברים ה’, א).

חלק א’ – לימוד התורה

נתחיל מהחלק הראשון. בפרשת שמע אנו קוראים על גדר החיוב בתלמוד תורה: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (דברים ו’, ז)

מכאן עולה שהאדם מחויב בתלמוד תורה בכל רגע פנוי שיש לו. מאידך גיסא, בגמ’ במנחות מובאת גישה אחרת לחלוטין: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש. (מנחות צט:)

כולנו רוצים כל הזמן להשתפר ולהצליח בלימודנו. בכל יום אנו מתפללים בברכת אהבת עולם שהקב”ה יסייע לנו: “תֵן בְּלִבֵּנוּ בִּינָה לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל, לִשְׁמֹעַ לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה”. המדרש מביא עצה פרקטית כיצד להצליח בלימוד:

דבר אחר, יערף כמטר לקחי – רבי יהודה אומר: לעולם הוי אדם כונס דברי תורה כללים, שאם כונסן פרטים מייגעים אותו ואין יודע מה לעשות. (ספרי דברים ל”ב, ב)

מי שעושה כך מרוויח מספר רווחים משמעותיים: ראשית, הוא יכול לזכור את הסוגיה – בלתי אפשרי להיכנס לכל פרט ולנסות לזכור אותו כשלעצמו; רק מי שמבין את הנקודות העמוקות שעומדות בבסיס הסוגיה יוכל לזכור אותה. כמובן שאמירה זו מחייבת דרך לימוד מסוימת שלא רק משננת, אלא חוקרת בכל סוגיה כדי למצוא את עקרונות היסוד שלה. אחרי שהאדם מבין את עקרונות היסוד שלה – הסוגיה מתבהרת.

התועלת השניה בדרך לימוד זו, היא שכך האדם נהנה מלימודו: “לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי” (תהלים קי”ט, צב). כשהאדם מבין את עקרונות הסוגיה והיא כולה עומדת מולו הוא נהנה הרבה יותר מלימודו. יש אנשים ש”הָיָה לָהֶם דְּבַר ה’ צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם” (ישעיהו כח, יג); אך מי שלומד את הסוגיה מהעקרונות מרוויח חדוה בלימוד.

חלק ב’ – קיום התורה

אך נראה שלא רק בלימוד תורה על האדם לכנוס את דבריו לכללים. גם בקיום התורה בחיי המעשה על האדם לבסס את מעשיו על עקרונות יסוד. אמנם, בקיום התורה בחיי המעשה לא מדובר בעקרונות שכל הפרטים משתלשלים מהם באופן ישיר, אלא בעקרונות בעלי משמעות לגבי האדם המקיים את המצוות.

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור. (שבת לא.)

הגוי מגיע לשמאי ורוצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת. נראה שהוא לא רצה לדעת את פרטי ופרטי-פרטי המצוות, אלא להיות יהודי בלי לקיים את כל המצוות, מתוך גישה ש”רחמנא ליבא בעי”. תשובתו של שמאי ברורה: אין כזה דבר להיות יהודי בלי הפרטים ופרטי-הפרטים. אך כשהגוי בא לשאול את הלל הוא עונה לו תשובה.

רש”י מסביר את דבריו של הלל בשני אופנים:

ריעך וריע אביך אל תעזוב – זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך, לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות.

הפירוש הראשון מציע שהלל אמר לגוי להקשיב לכל דבריו של הקב”ה, והפירוש השני מציע שהלל אמר לגוי להזהר מלפגוע בחברו האדם. נראה שהפירוש השני הוא הפשוט בדבריו של הלל.

אם כן, במבט ראשון דבריו של הלל תמוהים. הוא מבוסס על הפסוק “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ” (ויקרא י”ט, יח) – אך גם אותו הוא מצמצם; ואפילו אם הוא היה מביא את המשמעות המלאה של הפסוק, קשה להגדיר זאת כ”כל התורה כולה”. אין בפסוק זה שום רמז לכל עולם המצוות שבין אדם למקום.

נראה שהלל רוצה לבסס לא את הפרקטיקה ההלכתית של אותו גר, אלא את עבודת ה’ שלו. הוא מבין שאם הגר יפנים את המשמעות של “דעלך סני לחברך לא תעביד” הוא יהפוך לעובד ה’ באופן מלא.

היסוד שהלל רצה לבסס אצל הגוי הוא ראיית האחר כאינדיבידואל, העומד בפני עצמו ושצריך להתחשב בו. מי שמבין את זה ומתקרב לאנשים אחרים, במהרה כבר יגדיר אותם כ”רעך”.

השלב הבא הוא שבעקבות הרעות, וההבנה שכל אדם הוא בעל משמעות, האדם יתחיל לחפש את המעבר – את מה שגורם לכל בני האדם האלה. האדם מחפש משמעות נצחית – והוא ימצא אותה ביוצר האדם. כולנו מכירים את המדרשים על חיפושי אברהם אחר בורא העולם; זה התהליך שיקרה לאותו גר. ההבנה של ערכו הייחודי של כל אדם מהווה מצע לעבודת ה’: “הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵ-ל אֶחָד בְּרָאָנוּ” (מלאכי ב’, י).

בקריאת התורה של שבועות נקרא “וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר” (שמות י”ט, ב) ומסביר רש”י שם על פי חז”ל “כאיש אחד בלב אחד”. האחדות הזו של כל עם ישראל היא ההכנה למתן התורה, והיא מאפשרת אחר כך לעם לומר “כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע” (שמות כ”ד, ז).

כדי להבין לעומק את העקרון הזה עלינו לעיין בגמ’ במכות:
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. (כג:–כד.)

הגמ’ מתחילה מפרטים – התורה מורכבת מתרי”ג מצוות. אך גם כאן, יש תרי”א מצוות כנגד אבריו של אדם ושתי מצוות – “אנכי” ו”לא יהיה לך” – שמהוות את היסוד של שאר המצוות. אך אחר כך הגמרא מתארת רשימה של צמצומי העקרונות: לאחד עשר, לשישה, לשלושה, לשניים ולבסוף לעיקרון אחד. למעט העקרון האחרון (שבו צריך לעיין היטב בהזדמנות אחרת), העקרונות כולם הם בראש ובראשונה בתחום שבין אדם לחברו. כדוגמא לכך נביא את דבריו של מיכה “וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ” (מיכה ו’, ח).

זה הפשט של דרשת חז”ל במספר מקומות (למשל בברכות סג.) ש”תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם”: הרי פעולת הלימוד עצמה היא לא פעולה מתונה, והיא מלווה בוויכוחים אינטנסיביים – אך היסודות שמאפשרים לאדם ללמוד תורה הם ערכי הרעות והשלום.

(הרב ברוך גיגי. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. השיחה הועברה בליל שבועות תשפ”ד, סוכמה ע”י דוד נבון ונערכה ע”י יואב שטרן. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע”נ פנינה בת ר’ אהרן (למשפחת פריירייך) ע”ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)