שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים

הבכי שבשופר

יש לשופר משמעויות רבות: יש שופר של בכי, יש שופר של תפילה, יש שופר של זעקה, יש שופר של המלכה, יש שופר של שמחה ועוד ועוד. נראה שהסיבה שיוחסו לשופר משמעויות כה רבות היא שהשופר מבטא את מעמקי הלב; השופר מבטא את השלב שלפני המילים; הוא מבטא את התוהו ובוהו שלפני הבריאה. מדובר בקול קמאי שמוציאים מקרן של חיה שעברה עיבוד מינימלי.

השופר מזעזע את המציאות. במעמד הר סיני ה’ נגלה בשופר כי השופר מזעזע את האדם. כשיהושע היה צריך להפיל את חומות יריחו הקב”ה אמר לו לתקוע בשופרות. גם בתיאורי יום ה’ הגדול בנביאים מוזכר השופר, למשל בצפניה: יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת. (צפניה א’, טז)

בכל פעם שהמציאות שלנו צריכה זעזוע – השופר נמצא שם. עמוס מתאר את השפעתו של השופר כך: אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ. (עמוס ג’, ו)

היתה לנו שנה שלמה של זעזוע. החל משמחת תורה תשפ”ד אנו נמצאים בזעזוע. אין לנו עדיין את המילים להביע כלפי הקב”ה את כל מה שאנו מרגישים כרגע. לכן, ברגעים אלו, אנו צריכים את השופר כמחליף את המילים. במקום שהמילים לא מסוגלות להביע את רחשי הלב – מגיע השופר. את אותו בכי, הנובע מהנשמה, השופר מביע כלפי הקב”ה.

בכי – כמו השופר – מביע את מעמקי הנפש, ובראש השנה אנו קוראים בתורה על שתי נשים בוכות: על הגר שבכתה וה’ שמע את קולה, ובהפטרה על חנה. כשחנה בכתה במשכן עלי הכהן שאל אותה למה היא בוכה, היא ענתה “וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה’” (שמואל א א’, טו). באמצעות הבכי והשופר אנו שופכים את נפשנו לפני אדון כל.

הרמב”ן ( בפירושו לויקרא כ”ג, כד) מרחיב בנקודה שכבר חז”ל העלו, שהשופר מעביר את הקב”ה מכסא דין לכסא רחמים. גם התהליך הזה קשור לבכי: כשילד פגוע הוא בוכה להוריו; הוא מחפש את הברכים של הוריו כדי לבכות שם. כשעמ”י בוכה הוא עובר למצב של בנים לקב”ה.

הבכי שבגאולה

ביום השני של ראש השנה נקרא בהפטרה על הבכי כחלק מתהליך הגאולה: בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא. (ירמיהו ל”א, ח)

מתוך הבכי אנו מגיעים למצב בו אנו מוגדרים כבנים, וברגע שהקב”ה הוא אבינו, הנהגתו משתנה: הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה’. (שם לא)

השופר משמיע גם שברים ותרועה. השבר, כשמו כן הוא, מבטא את רגע השבר עצמו. התרועה מבטאת את התגובה שמגיעה לאחר שיודעים לעבד את השבר.

כיום, אנחנו עדיין בתפר שביניהם; עדיין אין לנו את היכולת המלאה לעבד את מה שאנו עברנו ועוברים, אך אנו כבר לא ברגע השבר עצמו. אנו במצב ביניים של ‘שברים תרועה’.

אחרי השבר שהתרגש עלינו אנו עומדים בתפילה מתוך השבר. אנו פונים לקב”ה – ראה כמה עקידות עקדנו השנה! בשעה זו ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, גם באופן הנגלה ביותר שאפשר לחשוב. בשעה זו קל מתמיד להבין את המשמעות של “וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם”.

(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע”י ישיבת הר עציון. לע”נ פנינה בת ר’ אהרן (למשפחת פריירייך) ע”ה. השיחה הועברה לפני התקיעות בא’ בתשרי תשפ”ה – בסיום השנה הראשונה למלחמת חרבות ברזל. היא סוכמה ע”י דוד נבון ונערכה ע”י יואב שטרן. סיכום השיחה עבר ביקורת חלקית בידי הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).