כתב רש"י "להפרכם את בריתי - כופר בעיקר, הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה וכן עד השביעית, ואלו הן, לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות, כופר בעיקר" ואמרו חז"ל "לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר
יש להבין מדוע האריכה התורה ואמרה שצריך לספור קודם שש שנים ואח"כ לעשות שמיטה, ואח"כ לצמצם ולספור שמיטות ולאחר שבע שמיטות שוב לצמצם ולספור יובלות? ונראה שהתורה באה ללמד אותנו יסוד גדול, איך אדם צריך להביט על ימי חייו כאן בעולם הזה? צריך לדעת שהעולם הזה הוא חולף ועובר במהירות ושנות חיינו כאן הם קצרים
יש לשאול מדוע הפסוק מתחיל בלשון נוכח, "תשבו", ומסיים לבסוף בלשון נסתר, "ישבו"? ועוד יש להקשות, מה מוסיף הפסוק באומרו "כל האזרח בישראל ישבו בסכת", והרי למי ניתנה מצוות סוכה אם לא לישראל בלבד? ומתרצים על פי הזוה"ק , שאומר שבכל לילה ולילה באים כל שבעת האושפיזין לבקר את האדם בסוכתו ולראות איך הוא מתנהג,
אומרת הגמרא בסוטה וז"ל "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" וברש"י שם "ואין כבוד שמים בכך". וצריך להבין במה שונים מלכי בית דוד שמותר להם לשבת בעזרה, משאר המלכים שאסור להם לשבת בעזרה? ותירצו, דוד המלך מאד נכסף לבית המקדש, וביטא זאת בפסוקים ומזמורים רבים, ואחת היא בקשתו: "שבתי בבית ד' כל ימי
תמה התפארת ישראל מה שייך ענין המולך לאמצע פרשת עריות, היה ראוי לסיים קודם את פרשת עריות ואחר כך לכתוב את איסור המולך? ונראה לתרץ ע"פ הגמרא בסנהדרין וז"ל "זרעו - אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת''ל בתתו מזרעו", ועל פי זה מובן סדר התורה, שכאשר גמרה התורה לכתוב עניני עריות שיכולים
אומר רש"י - "לפי שהנגעים באים על גסות הרוח... מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת ואזוב", מקשה השפת אמת, אם מדת השפלות היא הכפרה ותקנת החטא, מדוע ציוותה התורה על כך בדרך רמז ולא כתבה בפירוש ישפיל עצמו? ומבאר - שלא כשאר המידות מדת הענווה, כי בעוד שבכל המידות יש חשיבות שאדם יעמול עליהם
לכאורה לא מובן מדוע אחר הלידה באה הטומאה, והרי הטומאה מגיעה כתוצאה ממיתה והעדר, ואילו לידה היא ריבוי חיים? מבאר הרה"ק מקאצק - כחות הטומאה נאחזים באדם בעיקר לאחר הסתלקות שכינה וקדושה, זה גם ענין טומאת המת שנובעת מהסתלקות הנשמה, כי כאשר האדם בחיותו, כוחות הטומאה רוצים לינוק ולהיאחז בקדושה, אך אור הנשמה דוחה אותם,
הטעם שאין זרעים מקבלים טומאה במחובר, שכל זמן שמחוברים לשורש אין מקבלים טומאה ורק כשמגיעים לאדם ויצאו מהשורש מקבלים טומאה, ולכן סדר זרעים נמצא בתחילה, להרגיל את האדם להיות דבוק בשורש ואז יגיע לתכלית שהוא סדר טהרות. כתוב (יא, מו) "והתקדשתם" ודורשים חז"ל אלו מים ראשונים. מסופר על ר' חיים סופר שפעם נסע ברכבת וישב
אומר רש"י אין צו אלא לשון זירוז (עפ"י הגמרא בסנהדרין ) ומסביר רש"י שנאמר פה, בענין קרבן עולה, לשון מיוחדת של זירוז כי יש בקרבן זה חסרון כיס, שהרי בקרבן עולה כל הבשר עולה כליל לד' ואף חלק ממנו איננו ניתן לאף אחד. זה הפשט בחסרון כיס ברובד הנמוך, אך ברובד היותר גבוה יש להסביר
מדוע בפסוק כתובה האות א' של המילה "ויקרא" באל"ף זעירא (קטנה)? תשובה אחת אומר בעל הטורים: בתחילה רצה משה לכתוב בתורה את המילה "ויקר" כאילו לא נתגלה אליו ד' אלא בדרך מקרה ובלא מתכוון, ואז אמר לו ד' שיכתוב ויקרא באל"ף, ולכן כך כתב משה, אבל באל"ף זעירא. עוד אומר בעל הטורים על המילים "ויקרא
הקורא את ספרי התורה בעיון יופתע לגלות רשומון. אירוע חנוכת המשכן מתואר בשלושה מקומות שונים, בשלושה חומשים שונים, כאשר כל פעם הוא מתואר מזווית אחרת שונה לחלוטין מקודמתה, עד כדי כך שקשה לזהות שמדובר באותו אירוע.
מהו ההבדל בין פרשת ויקרא לצו אשר בגינו ישנו הבדל בניסוח של שמות הפרשות ובמשמעותם ? "ויקרא" לעומת "צו" ?
"אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא, יב, ב) שאלו את הגאון מווילנא מה הקשר בין תחילת פרשתנו לבין סוף הפרשה הקודמת פרשת שמיני שכתוב בסופה "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל"? וביאר זאת ע"פ הגמרא בסוף יומא אשר הייתה אישה בהריון שהתאוותה לאכול ולפי
"אשה כי תזריע... וביום השמיני ימול" (ויקרא, יב, ב) יש להבין בפרשתינו מספר דברים: א. שאלות כלליות: מה מקומה של מצות מילה בפרשה שעיקר עניינה דיני טומאה וטהרה, ובפרט דיני טומאת יולדת? ומה מטרת הפתיחה ה"ביולוגית" אשה כי תזריע? ב. שאלות פרטיות: מדוע אין התורה מסתפקת בקביעת ההלכה שהיולדת זכר תטמא שבעת ימים, ומדוע
מספרים על 2 חסידים שחיפשו רב בעל רוה"ק. שמעו על ר' מאיר מפרמשלאן זיע"א.הגיעו לפרמשלאן והתארחו בשבת כל אחד בביתו של עשיר אחר.הראשון היה קמצן מאוד ואכל כשלעצמו בשפע, אולם לא פרס לחסיד פרוסות מהחלה ומרוב בושתו החסיד לא פרס לעצמו ונותר רעב.השני פרס פרוסות בשפע אולם הוא עצמו מיעט באכילה והחסיד השני התבייש לאכול
אש ומים מסמלים שתי הנהגות מרכזיות של הקב"ה: האש מסמלת את מידת הדין-הגבורה, ואילו המים מסמלים את מידת החסד-האהבה. אסמכתא לכך מוצאים בפרשת שמיני. העונש-הדין האלוה-י על חטאם הנורא של נדב ואביהוא היה "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" [אכילה מלשון כילוי]. האש מסמלת דין - "ארבעה מיתות בית דין.. שריפה". כאשר פורצת אש
וביום השמיני ימול בשר ערלתו (שמני יב-ג) בוא וראה כמה ישראל מחבבים את המצוות, שהם מוציאים הוצאות כדי לשמור את המצוות ולשמוח בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתם משמרים את המצוות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה שנאמר (ישעיה כ"ט, י"ט) "ויספו עינויים בה' שמחה" (מדרש תנחומא תזריע ה'). נהגו ישראל לעשות סעודה ביום המילה,
ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה טמאה היא לכם (שמיני יא-ו) לפני שגילו את קרני הרנטגן חשבו המדענים שהארנבת לא מעלה גרה משום שניתחו אותה וגילו שלארנבת יש רק קיבה אחת וממילא אין אפשרות שתעלה חתיכה מהקיבה ותלעס אותה שוב. ולכאורה היתה תמיהה על התורה חס ושלום, אבל תורתינו תורת אמת ואם
כי מפריס פרסה הוא... והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם (יא,ז) פעם אחת, הגיע הצדיק רבי מאיר מפרימישלן, לביתו של יהודי עשיר, ובקש ממנו צדקה למען עניין חשוב, גביר זה מפורסם היה בידו הקפוצה שאין הוא נותן מעות לצדקה. יסלח לי הרבי - אמר העשיר - השעה דחוקה לי וממהר אני לבית המדרש!... דע
על שום מה מתו נדב ואביהוא? אומר על כך המדרש: על שום שלא נשאו נשים.
"ולהבדיל בין הקדש לחול, ובין הטמא ובין הטהור, ולהורות את בני ישראל" (י, יא) מספרים לנו חז"ל בגמרא מסכת פסחים (דף ג) : מעשה בשני תלמידים שהיו יושבים לפני הלל הזקן. שאל אותם אחד מהם מפני מה בוצרים ענבים בטהרה, ואין מוסקים זיתים בטהרה? שאל השני: מפני מה בוצרים ענבים בטהרה , ומוסקים זיתים בטומאה?
"וידם אהרון" מעיר כאן רבנו יעקב בן אשר,"בעל הטורים": בכל מקרא כולו מצינו רק שתי פעמים את המילה "וידם": א.בפרשה זו נאמר: "וידם אהרון" (כשראה את שני בניו נשרפים באש ה' ). ב.ספר יהושע נאמר: "וידם השמש" (י,י"ג) (בסיפור מלחמת יהושע בחמשת מלכי כנען כשהשמש עצרה מלכת). דבר זה בא לרמז לנו, שלהשיג המדרגה של
"קחו שעיר עיזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה" (ויקרא ט' ג') בתורת כוהנים על פסוק זה נכתב: "מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן? אלא אמר להם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף; יש בידכם בתחילה שנאמר וישחטו שעיר עיזים (נאמר במכירת יוסף), ויש בידכם בסוף שנאמר עשו להם עגל מסיכה (חטא העגל).
"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אתם וימותו" (י, ב) "שרפת נשמה וגוף קיים" (בגמרא) מיתת נשיקה של צדיקים נקראת "אכילה" (כפי הנאמר בספרים על הפסוק: "אכלו רעים"). ברם, כל אכילה שאינה כתיקונה, אלא שהיא על ידי הדחק, נקראת "שריפה" (כמו שאמרו חכמינו: "כהן שדעתו יפה שורפה חיה"). נדב ואביהוא היו ראויים למות מיתת נשיקה כמשה
"ואת החזיר... והוא גרה לא יגר טמא הוא לכם" (יא, ז) מובא בספרים מדרש חז"ל, שלעתיד לבוא יחזור החזיר להיות מותר. ולא שהתורה תשתנה חלילה - "זאת התורה לא תהא מוחלפת" - אלא שטבעו של החזיר ישתנה והוא יתחיל להעלות גרה. זהו שמרמז כאן הכתוב: "והוא גרה לא יגר" כלומר, תנאי הוא הדבר, כל זמן
ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים" (י, יב) חכמינו אמרו: "לשאר עמו - למי שמשים עצמו כשיריים" כלומר, אין הקב"ה מתקרב אלא לאלה שרואים עצמם כמיותרים. והנה, אלעזר ואיתמר היו גם הם שפלי רוח וראו עצמם כ"נותרים", ולפיכך אמנם נשארו בחיים. מקור: "מעינה של תורה" בשם בעל ה"אבני נזר"
קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה" (ט, ב) אהרן הכהן הביא עגל לחטאת ובני ישראל הביאו עגל לעולה כפי שנאמר בפסוק דלהלן. מה טעמו של דבר? משום שאהרן הכהן חטא בחטא עשיית העגל רק במעשה, שהעגל נעשה על ידו, אבל במחשבה לא חטא כלל, שהרי כוונתו היתה לשם שמים כמו שמפרש רש"י בשמות
ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' (ט,ה) רבי יצחק לוריא , האר"י הקדוש , היה אומר: על כל אדם ואדם, לפני שמקבל על עצמו עול מלכות שמים, עליו לקבל על עצמו קיום מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך"! דבר זה מרומז בפסוק: "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' " - קודם הגיעו למצב שבו באו
וכבר אמרו חז"ל יום השמיני שהוא היה שמיני לימי המילואים, והוא ר"ח ניסן, שבו ביום הוקם המשכן ונתעטר אותו יום בעשרה עטרות כמו שמובא בסדר עולם, ובשבעת ימי המילואים הללו
הזריזות השלמה כוללת שני רכיבים - מיידיות והתמדה. הזריז, מחמת אהבתו הרבה למצוה, מחכה לרגע הראשוני בו יוכל לקיימה, ואז מבצעה בזריזות. אך מרכיב המידיות אינו מספיק, ויש לשלב עימו את מרכיב ההתמדה [='לדורות']. טיפוס המתחיל בזריזות ובהתלהבות פרויקט מסוים, אך לאחר זמן מה מתעייף ונשחק ומפסיק באמצע הפרויקט יצא שכרו בהפסדו. הזריז השלם, אינו
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם." מה פשר המילה 'קרבן'? לקרב ולהתקרב. את מי ולאן מקרבים? בשלב הראשון, הבעלים מקרבים את הבהמה שהקדישו כקרבן לבית המקדש, כדרישת הפסוק "אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'". אין הבעלים
קריאת פסוקי פרשת השמיטה, מעוררת שתי תמיהות אותן מעיר הגאון רבי עזריה פיג'ו זצ"ל, בעל "בינה לעיתים", ראשית, על שום מה ראתה התורה צורך לומר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה.. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ... "הרי כאן, בעצם, רוצה התורה לצוותנו על ענין השמיטה, היה איפוא די אם
פרשת השבוע עוסקת בספירת העומר, המצוה בה אנו עוסקים בימים אלו. הרמב"ן מסביר מהו הדגש שהספירה היא "לכם", וכי לא היה די לומר וספרתם ממחרת השבת? ומשיב שתהא ספירה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר חשבונו. דהיינו שזה אינו מצוות הכלל המוטלת על בית הדין הגדול וכדו', אלא מצווה המחייבת כל אדם ואדם לספור את
כמה וכמה מקומות בתורה נאמר "אני ה"' או "אני ה' אלוקיכם". ביטוי זה מופיע בדרך-כלל לאחר ציווי כלשהו, ומשמעותו להבהיר כי הקב"ה נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע מהעוברים על רצונו. כמו-כן מצאנו שהביטוי הזה נאמר גם בלי קשר לציווי כלשהו, אלא בסיום עניין. כאשר משה רבנו זעק אל ה' "למה הרעותה לעם הזה", נאמר: "וידבר
בפרשת קדושים העוסקת רבות במצוות שבין אדם לחברו, יש שני פסוקים שלמרות שסמוכים אחד לשני, נראים כסותרים האחד את השני. על "בצדק תשפוט את עמיתך", מביא רש"י על כך את דרשת חז"ל שכוונת הכתוב:"והוי דן את חבירך לכף זכות". ומיד נאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", מצווה שלכאורה לא ניתן לקיימה בשעה שדנים את
מתי מתחילת שנת הערלה? מסביר הרמב"ם (הלכות נטע רבעי ומעשר שני פרק ט' הלכה ח'): "באחד בתשרי ראש השנה לערלה". וממשיך הרמב"ם שם: "ומאימתי מונין לערלה ורבעי? משעת נטיעה. ואינו מונה מראש השנה לראש השנה, אלא שלושים יום בשנה חשובין שנה--והוא שתקלוט הנטיעה, קודם השלושים יום; וכמה הוא סתם קליטה, לכל האילנות שתי שבתות". ולפיכך
על מצוות ערלה אומרת התורה (ויקרא י"ט כ"ג): "וכי תבאו אל הארץ, ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם ערלתו, את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל". אומרת המשנה במסכת "ערלה" (ב' א'): "הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים". פירוש: "סאה של ערלה (או כלאי הכרם) שנתערבו במאתים סאים של היתר, הרי הערלה בטלה". ודבר
פרשת מצורע עוסקת בנגעי הצרעת ובדרכי ההיטהרות מהם. אולם מעבר למשמעות הפשוטה של הדברים, ידוע שהכינוי 'מצורע' הוא מכינוייו של המלך המשיח. הגמרא מכנה את המשיח - "מצורע של בית רבי", שנאמר: "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוקים ומעונה". השם 'מצורע' מתייחס למשיח בזמן הגלות, קודם שבאה הגאולה. בתקופה זו,
בפרשת השבוע דנה התורה בנגעי הצרעת שהיו מופיעים בבתים, בבגדים ובגוף, בגלל עוון לשון-הרע. הרמב"ם כותב, שהנגעים הללו היו על-טבעיים לחלוטין - "אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון-הרע". המכה הייתה באה בהדרגה: בתחילה היו "משתנות קירות ביתו... אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנים כלי העור שבביתו". אחרי הכלים היה הנגע בא על
"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק". ה'נתק' - סוג של צרעת הוא גם כן. שלא כצרעת העור, מקומו הוא בראש, באיזור השעיר של הגוף. "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן... נתק הוא, צרעת הראש או הזקן הוא". ומהו 'נתק'? מסביר הרמב"ן: "שהראש או הזקן בעוד שיער בהם - אינן מטמאין במראות