ישנה דוגמה אחת בה התורה מראה לנו את החומרה של עבירות שבין אדם לחברו, והיא הצרעת. מעיון במקרים בתנ"ך בהם אנשים לקו בצרעת, נדמה שהצרעת באה על גבהות לב - בעיה מוסרית כללית, אך כזו שמתבטאת גם בחוסר אכפתיות לאדם שמולך. חז"ל חיזקו את הנקודה הזאת, וקישרו את עונש הצרעת כבא בעיקר על לשון הרע.
אומנם, הצרעת המקראית נעלמה עם חורבן בית ראשון, אבל הרעיון המוסרי והרוחני הטמון בה אינו מוגבל לתקופה מסויימת. כדרך שאנו מבקשים מיושב מרומים שיראה כליותנו וליבנו בטרם יגזור את דיננו ושיקח בחשבון את כל הגורמים הקשורים למעשינו, כך עלינו לנהוג כלפי זולתנו.
בפרשת השבוע דנה התורה בנגעי הצרעת שהיו מופיעים בבתים, בבגדים ובגוף, בגלל עוון לשון-הרע. הרמב"ם כותב, שהנגעים הללו היו על-טבעיים לחלוטין - "אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון-הרע". המכה הייתה באה בהדרגה: בתחילה היו "משתנות קירות ביתו... אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנים כלי העור שבביתו". אחרי הכלים היה הנגע בא על
עונשו של המצורע קשה מאוד "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא... בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". עונש זה אינו מספיק! הלכות טהרה מפורשים נקבעו למצורע, עד שסדר זה הוגדר בתורה "תורת המצורע" , כי תכלית עונשו הוא לטהר את פיו ולתקן את מעשיו, ועל כן