עונשו של המצורע קשה מאוד "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא... בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". עונש זה אינו מספיק! הלכות טהרה מפורשים נקבעו למצורע, עד שסדר זה הוגדר בתורה "תורת המצורע" , כי תכלית עונשו הוא לטהר את פיו ולתקן את מעשיו, ועל כן
ליולדת אסור לבוא לבית המקדש "עד מלאת ימי טהרה", ורק בסיומם היא מגיעה אל המקדש עם קרבנותיה. ואכן, "עד מלאת ימי טהרה" באתב"ש שווה 861. "בית המקדש" שווה 861. כאשר נמלאים ימי טהרה, מגיעה היולדת למקדש. (בשם רפי מגיד לע"נ לאה אדל בת חיים)
אומרת התורה על היולדת (ויקרא י"ב ד'): "ואל המקדש לא תבא, עד מלאת ימי טהרה". וכאשר נגמרים ימי טהרה, עליה להביא קרבן, כמו שממשיכה התורה ואומרת (שם פסוק ו'): "ובמלאת ימי טהרה, לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו לעלה, ובן יונה או תר לחטאת, אל פתח אהל מועד, אל הכהן". ומתי הוא אותו יום
אומר רבי שמעון, בתחילת פרשת "צו", ורש"י מביאו,"אין צו אלא לשון זירוז, ויותר צריך זירוז במקום שיש בו חסרון כיס". ואכן, ממש תרגיל בחשבון: "מקום" שווה 186. נחסר "כיס", השווה 90,ונקבל 96. "צו" שווה 96. (בשם רפי מגיד)
צווייה המוחלט של התורה "על כל קרבנך תקריב מלח"(ויקרא, ב,יג) דורש התבוננות, מה יש בו במלח עד כדי היותו הכרחי בכל קרבן - בכל התקרבות אל ד'. נראה לומר שהמלח הוא הבריאה החומרית היחידה בעולמנו בו מתגלים צדדים מנוגדים והפוכים זה מזה, המלח הוא סימן וסמל לאחדות שבהפכים ומקורם האחד. שלש דוגמאות: 1.מקורו של המלח
פרשת הקרבנות מעמידה לפנינו עולם שלם של עבודה מעשית ומפורטת, שלכאורה חסרה מאוד את ה'נשמה' שלה. לא פעם אנו מתקשים לגלות את העניין העיקרי במה שנעשה לבהמה, ומנסים להתחקות דווקא אחר התהליך הנפשי שעובר על בעל הקרבן. בייחוד בולט הדבר במשנת הרמב"ן (א, ט), שהעמיד את כל היסוד לטעמה של מצוות הקרבנות על בסיס הזהות
פרשתנו מזכירה את העניין שבני-ישראל הם עבדים מסוג מיוחד, עבדי ה'. רבי יהודה הלוי אומר על עבודת ה': "עבדי הזמן עבדי-עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי". מכאן שהמצוות, שהן הביטוי לעבודת ה', מוציאות את האדם לחירות. ומתבקשת השאלה, איך אפשר לראות את המצוות כמוציאות לחירות, אם הן מבטאות עבודה למען הקב"ה? האם אין בזה פרדוקס?
על מילות הפתיחה של פרשת בחוקותי "אם בחוקותי תלכו" מסביר רש"י, שלא מדובר כאן במצוות עצמן, שהלא בהמשך הפסוק כתוב בפירוש "ואת מצוותי תשמרו", כך שהתחלת הפסוק חייבת להתייחס למשהו אחר. מסיק מזה רש"י שהמילים "בחוקותי תלכו" מתייחסות למשי ש"עמל בתורה", כלומר עמל בלימוד התורה. נשאלת השאלה, איך זה שעל לימוד התורה כתוב "אם"? האם
כאשר המלך נמצא בארמון קשה מאוד לגשת אליו. אם לפתע הוא יוצא לרחובות ומסתובב בין אנשים מבלי שהעם מוכן לכך, נופל פחדו על העם. למרות שהם שמחים מאוד לראות אותו, הם לעולם לא יעזו לבקש ממנו להשאר מעט או לעכב אותו. אבל אם העם ובני המדינה רוצים לעשות יום חג לכבוד המלך, הואיל וזה דורש
"ואהבת לרעך כמוך" מופיעה בפרשה לאחר שורה של לאוים בתחום היחסים שבין אדם לחברו. "לא תגנובו, ולא תכחשו ולא תשקרו".. "ולא תשבעו בשמי לשקר.." "לא תעשוק את רעךולא תגזול, לא תלין פעולת שכיר". וכו´. ברור שהמצווה הזו מהווה סיום לסדרת הלאווים שלפניה. השאלה היוצאת מכך היא מהו הקשר המהותי, הענייני והרעיוני שבין סדרת הלאווים למצווה
היו שני חברים טובים ואוהבים זה לזה. יום אחד העלילו על אחד מהחברים עלילה והוא הועמד למשפט. לאורך כל הזמן ניסה חברו להציל אותו ולהגן עליו כדי שלא יצא אשם במשפט, ולא הצליח. לבסוף נקבע שהוא אשם, והחליטו השופטים להוציא אותו להורג בכיכר העיר. החבר המשיך וניסה לפעול להצלת חברו, ולבדוק אפשרויות חנינה למיניהן, אבל
כאשר אדם חופר בור באדמה רכה תוך כדי החפירה של הבור, עקב הרכות של האדמה, קירות הבור מתפוררים, ונופלים לתור הבור שנפער. בשל כך, גם אחרי שחפר כבר את הבור פעם אחת, הבור חוזר ומתמלא "מעצמו" שוב ושוב, והאדם החופר צריך לחזור לחפור את מה שכבר חפר. ובכל זאת, יש הבדל בין החפירה הראשונה לאילו שאחריה.
בפשרת תזריע מסופר בין השאר על הליכותיו והלכותיו של המצורע. טומאת הצרעת, לאחר שנקבעה על ידי הכהן, גורמת למצורע לצאת מחוץ לכל שלושת המחנות, ולהודיע לכל מי שרואה אותו שהוא טמא - "טמא טמא, יקרא". נשאלת השאלה מדוע דוקא בטומאת צרעת יש לנהוג בצורה כזו ולהזהיר את כולם? יש עוד לא מעט טומאות ביהדות, ברמות
אחד מבעלי החיים שאסורים באכילה בפרשת שמיני הינה החסידה. מסביר רש"י: "למה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות". נשאלת השאלה, מדוע בעצם אסורה החסידה, ובעיקר לפי פירושו של הרמב"ן שהסיבה העיקרית בגינה נאסרים עופות מסוימים, היא אכזריותם (כל העופות הדורסים, לדוגמא, אסורים באכילה), והנה דווקא החסידה שהינה"גומלת חסדים", למה היא איננה טהורה? אומר
פירושים רבים ישנם לגבי מהות חטאם של נדב ואביהו. יש האומרים שהקריבו אש זרה, מבחוץ, יש דעה שהקריבו שתויי יין, או שנכנסו מחוסרי בגדים (לא לבושים בכל הבגדים שצריך ללבוש כהן בעת הקרבה). אחד ההסברים, מתרכז בעיקר בכך שנדב ואביהו עשו את מה שלא נצטוו. השפת אמת מביא בשם חידושי הרי"ם שעיקר העשייה של המצווה
על פי הלכות טומאה, דבר אשר הננו עדיין מחובר אינו מקבל טומאה, אלא אם כן הוא נתלש משורשו. כל זמן שדבר מחובר לשורש - לא חלה עליו טומאה. כך גם בבני ישראל, כל עוד הם מחוברים איש אל רעהו באחדות, הם ממילא גם צמודים אל השורש וטומאה אינה יכולה לחול עליהם. רק כאשר אדם הופך
עיקר הכוונה שבקרבן, הינה שהאדם יבטל מעצמו, ויקריב את כל רצונו לעבודת השם. באופן זה כל הכוחות הרוחניים וגופניים יהיו מסורים מעתה והלאה לרצון השם. זו הסיבה שאומר הכתוב: "יקריב אותו לרצונו" - על האדם להקריב אותו, את רצונו עצמו, להשם, ובאופן זה הוא מגלה את עיקרו של הקרבן. מה שהופך את היכולת הזו לרלוונטית