ר' יוסף יוזל הורביץ (הסבא מנהוברדוק) שואל שאלת הבהרה פשוטה ביחס לפסוקים הללו: מתי תשאל שאלת "מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת"? מצד אחד, לא סביר שהשאלה תתעורר בשנים שלפני השמיטה, בשעה שיש לאדם אוכל כדי צורכו; מצד שני, כאשר מגיעה השנה השביעית והשאלה אמורה להתעורר, הבטחת התורה על כך שאין מקום לדאגה בגלל הברכה שתשרה ביבול השנה השישית אמורה כבר לחול.
כידוע, אפילו הבוטניקאים המומחים אינם מסוגלים להתחייב בכמה אחוזים יגדל היבול השנה בכל שדות הארץ, יותר מבשנה הקודמת. וזאת גם אילו היה ברור להם מסיבות כלשהן שאכן היבול ירבה השנה. בוודאי שאין מי שיוכל לצפות מראש בוודאות מוחלטת את הגידול באחוזים בשנים הבאות, ובוודאי שאיש לא יהמר להתחייב על מחזוריות קבועה של גידול מסויים באחוזים בכל מספר שנים קבוע.
"וכי תאמרו, מה-נאכל בשנה השביעת: הן לא נזרע, ולא נאסף את-תבואתנו. וצויתי את-ברכתי לכם, בשנה הששית; ועשת, את-התבואה, לשלש?, השנים. וזרעתם, את השנה השמינת, ואכלתם, מן-התבואה ישן; עד השנה התשיעת, עד-בוא תבואתה--תאכלו, ישן".
הימנעות היהודי מלעבד אדמתו במשך שנת השמיטה מעידה על בטחונו הגמור של היהודי בה' שיזון אותו בשנה זו כהבטחת התורה שתבואת השנה השישית תשלש את עצמה ותספיק עד לקציר התבואה של השנה שלאחר שנת השמיטה.
קריאת פסוקי פרשת השמיטה, מעוררת שתי תמיהות אותן מעיר הגאון רבי עזריה פיג'ו זצ"ל, בעל "בינה לעיתים", ראשית, על שום מה ראתה התורה צורך לומר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה.. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ... "הרי כאן, בעצם, רוצה התורה לצוותנו על ענין השמיטה, היה איפוא די אם