יש משמעות לעבודתנו גם כאשר אנחנו בדרגה נמוכה, בלי יכולת לעבור את הסף אל תוך הקדושה. גם התפילות שלא בכוונה, וגם המצוות שעשינו מתוך הרגל או מתוך אינטרס - הופכות לזכויות אמיתיות, כיוון שאפשר לעשות תשובה לא רק על העבירות אלא גם על המצוות שעשינו.
הגמרא במסכת ר"ה (בדף כו.) בונה יסוד גדול להבנת סוד תקיעת השופר - לפי הכלל שאין קטיגור נעשה סניגור...
עניינים שונים על התפילות בתשעה באב
עניינים שונים על התפילות וההוספות בעשרת ימי תשובה
בעל המאור בסוף מסכת פסחים הקשה קושייה גדולה: הלא מצות הישיבה בסוכה במהלך שבעת ימי החג היא מצווה קיומית, דהיינו - רק מי שאוכל אכילת קבע ויושב בסוכה מקיים מצווה, אך האדם רשאי להסתפק שבעה ימים באכילת עראי, ולהימנע מאכילה בסוכה (בניגוד ללילה הראשון, שבו יש חובת ישיבה בסוכה). בדומה לכך, גם אכילת המצה בשבעת ימי חג הפסח היא מצווה קיומית: אין חובה לאכול מצה, אך מי שעושה זאת - מקיים מצווה. מדוע, אם כן, אנו מברכים על הישיבה בסוכה במשך כל שבעת ימי החג, ואיננו מברכים במקביל גם על אכילת מצה?
למרות שמלחמות ימינו נראות כאילו הן מתנהלות על טריטוריה או שלטון, הרמב"ם מסביר שכל המלחמות שנלחמים הגויים כנגד עם ישראל מכוונות, לאמיתו של דבר, כנגד הקב"ה, כנגד אמונת היהדות, ובפרט ? כנגד ירושלים, עיר הקודש והמקדש. אם נשיל ממאבקנו בערבים את הקליפות החיצוניות ? הטריטוריה, אופי המדינה הפלשתינאית ובעיית הפליטים ? תיוותר ליבת הסכסוך כבעיה ללא פתרון: ירושלים והר הבית.
נראה שהמדרש מבקש להעתיק למצו?ת כיבוד אב ואם משמעויות השאובות ממצות כיבוד השבת, וכך לעצב את היחס הראוי של האדם להוריו לאורו של מודל השבת.
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. דההוא גברא דרחמיה קמצא, ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא, אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא. אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא? מאי בעית הכא? - קום פוק. אמר ליה: הואיל ואתאי, שבקן ויהיבנא לך דמי
בפשטות, תלמידיו של רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה בכל ימות השנה, ולאו דווקא בתקופה הזו. מדוע, אם כן, הם מתו דווקא בימי ספירת העומר? זאת ועוד, כיצד קרה שתלמידיו של רבי עקיבא - שכל כך הדגיש את הפן של "בין אדם לחבירו" - חטאו בחטא זה?
ממבט ראשון נראה שחכמים ובן זומא חולקים בשאלה הלכתית: האם חובת קריאת שמע חלה גם בלילה או בימות המשיח, כאשר העוגן המילולי של המחלוקת נעוץ בשאלת פרשנותה של המילה "כל". למעשה, ייתכן שהמחלוקת מהותית הרבה יותר, ונוגעת למשמעותה של מצות זכירת יציאת מצרים.
וכי יעלה על הדעת שאף בכורי ישראל יהרגו?! הרי כל המכות נעשו כדי להציל את עם ישראל וכיצד יתכן שבמכה זו יהרגו?
בפסח יצאנו ממצרים אחרי עבדות של מאות שנים למי? לפרעה הרשע קשה הלב, זה שציווה לזרוק תינוקות בני יומם ליאור, אז במקום לחרף ולגדף אותו פתאום משבחים אותו ואומרים שהוא רשע אבל פחות מלבן? איזה מן דבר זה?
אחד מרגעי השיא של החגים הוא רגע אמירת ההלל בקהל עם. מ"הללויה הללו עבדי ד' " הבוקע ועולה מפי הצבור בתחילתו ועד לחתימת ההלל בקריאת "הודו לד' כי טוב" בסיומו, קוראים אנו את פרקי ההלל וההודאה בכדי להודות ולהלל לקב"ה ולבטא בכך את רגשי ההודאה שלנו על שגאלנו והצילנו מידי צר. כיאה להבעת תודה הבאה
ליל הסדר כולו מסמל את אחת המטרות העיקריות של כל אדם בעולם במשך כל ימי השנה, לחבר בין שמים וארץ.
כשמבטיחים לנו גאולה על-טבעית המלווה בניסים - יש לנו תהיות מידיות: הרי אנחנו די רציונאליים גם בעבודת ה' שלנו וגם בשאר העבודות. מה פתאום לחכות לנס?
אם המצווה היא למען החיפזון שבגרוש מצרים, מדוע נצטווינו לאכול מצות טרם היציאה בעודנו במצרים? ואיך המצה מתקשרת לעניין החרות, שהיא כוכבת לא פחות גדולה מהמצה ולמעשה חלק ממנה?
גם במצוה לשתות יין אנו לא חייבים "להדר", מאחר ושתייה מופרזת לא נחשבת למצוה אלא לעבירה, כשגם כאן הגבול כאן הוא דק מאוד. אין שום מצווה בתורה שמעודדת אותנו לבצע דבר עבירה.
מה ראו אנשי כנסת הגדולה לחלוק את מצוות פורים לימים חלוקים, ולקבוע יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד למוקפים? מה שאין כן בשאר המצוות שהרי התורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם?
טעות גסה עושה כל אדם ששופט, מגבש דעות ומגיע למסקנות על סמך מידע חלקי בלבד מבלי לדעת את כל הפרטים הדרושים לצורך הבנת התמונה השלמה
ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזכרון זה כשלעצמו. להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר-הווה וממילא הווה-עתיד. התודעה ההיסטורית מוטבעת עמוק בנפשה ובלבה של כנסת ישראל.
מדוע נתבטלה כל מגילת תענית למעט חנוכה ופורים? לכאורה, אחרי חורבן הבית כל משמעות האירועים הקטנים אינה רלוונטית, ולכן מדגיש הרמב"ם "ומפני זה" - כיוון שישנה עדיין רלוונטיות לחנוכה גם לאחר החורבן.
מה קרה בדיוק בט"ו בתשרי שהופך את המועד הזה ל"זמן שמחתנו"? והרי בסוכות ישבו ישראל משך תקופה ארוכה במדבר?!
הכפרה של השעיר המשתלח אין בה כלל כפרת יחיד. בעלי הקורבן הם כלל ישראל. הכפרה של "בעיצומו של יום מכפר", זו הכפרה שיש לנו עתה "כי ביום הזה יכפר עליכם", היא כפרה לפרט וכפרה לכלל, כפרה ליחיד וכפרה לכנסת ישראל. ואולם, הכפרה של השעיר בזמן שבית המקדש היה קיים, לא היה בה כלל כפרה לפרט.
באחד מימות הקיץ כחום היום, ישב הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע, בחצר שעל יד ביתו. נכנס איש אחד ופנה אליו לתת לו פתקא בכתב ידו שהוא נקי מעבירה...
טעמים מדוע נהגו הנשים שלא לשתות יין בהבדלה: עץ הדעת בו הכשילה חוה את אדם הראשון היה גפן (ברכות מ.) ולכן במוצ"ש אינה טועמת מהגפן שעל ידי החטא ניתן לה דם נידות להבדילה מן האדם (של"ה) ולפי זה מותר להם לשתות מההבדלה על חמר מדינה. טעם נוסף מפני שכבתה נרו של עולם (אדם הראשון) ובשו"ת
הטור בסימן רצ"ה מסביר מדוע רגילין להזכיר את אליהו הנביא במוצ"ש, לפי שהוא עתיד לבשר את הגאולה. איתא בעירובין מג : מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי יו"ט . וע"כ אנו מתפללין כיון שעבר השבת ויכול (עכשיו) לבוא, שיבוא ויבשרנו.
הבדלה בתפילה (טור בסימן רצ"ד ) - גמ' ברכות לג. -אמר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפילות, קדושות והבדלות, בתחילה קבעוה ( הבדלה) בתפילה, העשירו קבעוה על הכוס, חזרו והענו קבעוה בתפילה, והם אמרו המבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס. והטעם שקבעו לומר "אתה חוננתנו" בברכת חונן
הבית יוסף מפרש את התפילה "אברהם יגל, יצחק ירנן, יעקב ובניו ינוחו בו" - לפי שהאבות שמרו את השבת שאפילו עירובי תבשילין שמר אברהם אבינו וכן צוה את בניו (זה יצחק) ואת ביתו (זה יעקב), לכן אנו מזכירין אותם בתפילה - גילה באברהם בב"ר גיל יגיל אבי צדיק זה אברהם-בשעה שנתבשר לא יירשך זה (ישמעאל)
בשבת תקנו ג' ענייני תפילות - "אתה קדשת" "ישמח משה" "אתה אחד" ובוי"ט לא תקנו אלא אחת "אתה בחרתנו" מפני שאלו ג' תפילות תקנום כנגד ג' שבתות : "אתה קדשת" כנגד שבת בראשית (בריאת העולם) ככתוב "תכלית מעשה שמים וארץ" "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם...". "ישמח משה" - כנגד שבת של מתן תורה דלכולי עלמא
היא ע"פ המדרש "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר" וכתיב בתריה "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" - אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, אין אומה זו כעו"ג ששותין ומשתכרין ופוחזים. אנו לא כן, אע"פ שאכלנו ושתינו "ואני תפילתי לך ה'" וכתב בשיבולי הלקט (ס' קכו') בשם רבי נתן ב"ר מכיר, למה אומרים
מובאת בבית יוסף בסימן תכג' בשם שיבולי הלקט סימן מ"ה וז"ל מצאתי בתשובות הגאונים לפי שבימי רב גזר יוזגדר מלך פרס שלא יקראו קריאת שמע, מה עשו חכמים שבאותו הדור תקנו להבליעו בין הקדושות : רישא - שמע ישראל וסיפא - אני ה' אלהיכם. ולמה תקנו לומר בהבלעה כך כדי שלא תשכח ק"ש מפי התינוקות
תכנת - לשון סידור רצית קורבונותיה- קורבנות שבת הם עולות (בכל החגים יש בקורבנות שעיר חטאת שבא על כפרה, ובשבת אין קורבן חטאת אלא קורבן עולה לשם ריצוי) ויש מפרשים לא רצית קורבן אא"כ עבר עליו שבת כדכתיב "מיום השמיני ירצה". הטור מוסיף שאע"פ שצריך לחלל שבת בשביל להקריב קורבנות, רצית את קורבונותיה. צוית פירושיה
"וביום השבת " - הטור בסימן רפ"ג מביא שני טעמים: א. בפרשת קורבנות של מוסף של שבת ישנם רק שני פסוקים (ואין עליה לתורה פחות משני פסוקים) ואין לקרוא אלא מעינינו של יום. ב. במסכת תענית כז:- אמר הקב"ה לאברהם תיקנתי להם סדר קורבנות, בזמן שקורין אותם לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומוחל
שלום עליכם- יסוד המנהג לאמירת שלום עליכם הוא ע"פ מה שאמר רבי יוסי ב"ר יהודה - שני מלאכי השרת מלווים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו . וכתב ספר ישורון (עמ' 294) שלא נודע מי חיבר פיוט זה, ולא נמצא בסידורי הקדמונים. ויש אומרים שהמקובלים הנהיגו לאומרו. וקשה שהרי אסור לבקש מהמלאכים כמו שמרו בירושלמי (פ"ט בברכות
שלום עליכם- יסוד המנהג לאמירת שלום עליכם הוא ע"פ מה שאמר רבי יוסי ב"ר יהודה ? שני מלאכי השרת מלווים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו . וכתב ספר ישורון ( עמ' (294 שלא נודע מי חיבר פיוט זה, ולא נמצא בסידורי הקדמונים. ויש אומרים שהמקובלים הנהיגו לאומרו. וקשה שהרי אסור לבקש מהמלאכים כמו
הטור מפרש את מילות הקידוש בסימן רע"א : זיכרון למעשה בראשית - אנו שובתים ביום ששבת בו ה' אחר תכלית מעשה בראשית. תחילה למקראי קודש - שהשבת מוזכר תחילה בפרשת המועדים, קודמת לכולם. זכר ליציאת מצרים - השבת תחילה למקראי קודש שהם זכר ליציאת מצרים, הרמב"ם אומר שיציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש, חפץ
כתוב על הימים הללו "דרשו את ה' בהמצאו" הם ימים בין ראש השנה ליום הכיפורים, שהשי"ת ממציא את עצמו ומתקרב אליהם, אבל הרי השי"ת מצוי בכל השנה "מלוא כל הארץ כבודו"?
באחד הימים באו הקצבים לרבה של העיר צ'לדז בדרום מערב פולין, בטענה שהשוחט מטריף הרבה מאד מהבהמות. רבה של העיר הגאון מסוסנוביץ רבי שלמה שטנצל זצ"ל, הלך לבדוק את השחיטה והבדיקה של הבהמות, והתברר שידי השוחט, שכבר היה זקן, רעדו, דבר שפוסל את השחיטה וגורם הפסד גדול לקצבים. הכל ידעו כי העברת השוחט ממשרתו היא
בשל מרכזיותו של מושג התמיד בתודעתנו, לא ייתכן שניוותר שווי נפש לנוכח ביטולו של התמיד. הנוצרי יסתדר בקלות עם ביטולו של התמיד, אך כל עולמו של בן-תורה עומד ומבוסס על התמידים, והמשמעות העמוקה שמאחורי ביטול התמיד צריכה להחריד אותו לא פחות - ואולי אף יותר, ממשמעותן של הטרגדיות האחרות שאירעו בי"ז בתמוז.
הגמרא ביבמות אומרת - "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". וקשה מאד להבין את זה, שהרי רבי עקיבא הוא זה שדרש "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה". איך תלמידיו של גדול המחנכים לאהבת הזולת, נכשלו?!