מצות ספירת העומר נמנית במצווה שו בספר החינוך. מדיני המצווה, לספור ימים ושבועות ממחרת החג הראשון של פסח ועד חג השבועות - סך הכל מ"ט ימים. נחלקו ראשונים בשאלה האם מי ששכח לספור יום אחד יכול לשוב ולספור כתקנו: הבה"ג סבר שלא ניתן, ואילו רב האי גאון והתוס' סברו שניתן. ה"מנחת חינוך" מביא נפקא-מינה נוספת למחלוקת הראשונים הזו - דינו של קטן שמלאו לו שלוש-עשרה בתוך ימי הספירה.
מהי הסברה לדרוש הבנה דווקא בספירת העומר, בניגוד לשאר הדינים המתקיימים באמירה?
אם ניתן לספור ביום - מדוע אין מברכים ביום? מאידך, אם אפשר לספור רק בלילה - כיצד מי שספר ביום יכול להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה?!
מצות ספירת העומר - זמנה בלילה. בטעם הדבר, העלו הראשונים שני טעמים: א. ביום הראשון ודאי חייבים לספור בלילה, שהרי צריך לספור "שבע שבתות תמימות", ולכן כנראה הזמן הראוי לספירה הוא הלילה. ב. קצירת העומר נעשתה בלילה. כמובן, טעם זה מחזק את הזיקה שבין ספירת העומר לבין מנחת העומר. מה דינו של מי ששכח לספור
האם ספירת העומר היא מצוות עשה שהזמן גרמא?
האם ספירת העומר בימינו היא מדאורייתא או מדרבנן?
בפשטות, תלמידיו של רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה בכל ימות השנה, ולאו דווקא בתקופה הזו. מדוע, אם כן, הם מתו דווקא בימי ספירת העומר? זאת ועוד, כיצד קרה שתלמידיו של רבי עקיבא - שכל כך הדגיש את הפן של "בין אדם לחבירו" - חטאו בחטא זה?
הגמרא ביבמות אומרת - "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". וקשה מאד להבין את זה, שהרי רבי עקיבא הוא זה שדרש "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה". איך תלמידיו של גדול המחנכים לאהבת הזולת, נכשלו?!
ימי הספירה מסוגלים להמשיך את כל הקדושות ולהתקדש בכל ענייני קדושה שיהודי צריך להתקדש בהם, שזוהי ההכנה לקבלת התורה. ומסוגלים ימי הספירה להשתחרר ולהיטהר מכל הטומאות והנגעים שיהודי שרוי בהם.
נהגו עם ישראל קראו את מסכת אבות בשבתות של ימי ספירת העומר, מדוע קבעו חכמנו לקרוא דווקא במסכת זו? לשאלה זו תשובות רבות אך אנחנו נעסוק בשתיים מהן: הרי ידוע שכל ימי הספירה הם הכנה ליום הגדול של מתן תורה ולכן על עם ישראל להתקדש ולהיות ראויים ליום זה יום מתן תורה. ישנם שני סוגי