ישנה דוגמה אחת בה התורה מראה לנו את החומרה של עבירות שבין אדם לחברו, והיא הצרעת. מעיון במקרים בתנ"ך בהם אנשים לקו בצרעת, נדמה שהצרעת באה על גבהות לב - בעיה מוסרית כללית, אך כזו שמתבטאת גם בחוסר אכפתיות לאדם שמולך. חז"ל חיזקו את הנקודה הזאת, וקישרו את עונש הצרעת כבא בעיקר על לשון הרע.
אומנם, הצרעת המקראית נעלמה עם חורבן בית ראשון, אבל הרעיון המוסרי והרוחני הטמון בה אינו מוגבל לתקופה מסויימת. כדרך שאנו מבקשים מיושב מרומים שיראה כליותנו וליבנו בטרם יגזור את דיננו ושיקח בחשבון את כל הגורמים הקשורים למעשינו, כך עלינו לנהוג כלפי זולתנו.
כולנו זקוקים לטיפול שורש. אבל איך נעשה זאת כאשר אין לנו בעצם אפשרות לזהות ממש את השורש הסמוי מאתנו, ש"כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו" (מסכת נגעים) וכאשר המשימה היא כל כך גדולה?
מה מסמלים הארז האזוב והשני תולעת? ועוד מה בין 'שני תולעת' בטהרה, לבין 'תולעת שני' בבגדי הכהונה?
עונשו של המצורע קשה מאוד "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא... בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". עונש זה אינו מספיק! הלכות טהרה מפורשים נקבעו למצורע, עד שסדר זה הוגדר בתורה "תורת המצורע" , כי תכלית עונשו הוא לטהר את פיו ולתקן את מעשיו, ועל כן