איתא בגמרא: "אין אדם נתפס בשעת צערו" (בבא בתרא טז:), וחשבתי בעה"י לפרש את דבריו של רבא בצורה הבאה, שהרי אין השכינה שורה על מי שנמצא בעצבות שאין לה שום מקור בקדושה אלא רק מתוך שמחה, כשם שהשכינה הסתלקה מיעקב אע"ה במשך 22 השנים בהם חשב בטעות שיוסף מת כפי שאמרו לו בניו והיה אבל בשל כך, ורק לאחר שראה אותו שוב והפעם כמשנה למלך מצרים חזרה השכינה לשרות בו, וגם כשם שאמר אלישע הנביא: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ד'" (מלכים ב, ג, טו) וע"פ הפירוש של המצודת דוד נסתלקה ממנו השכינה מאחר וכעס על יהורם ולכן לא יכול היה להתנבא שהרי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה והכעס בא עם העצבון, וכאשר המנגן התחיל לנגן שרתה עליו רוח הנבואה מאחר והניגון מילא אותו בשמחה
מענין לראות איך היצר הרע מצליח לעבוד על בני האדם כשהוא תופס אותם ברשתו וכובל אותם בכבלים שקשה להם להשתחרר מהם, שהרי אם תתן לכל בני האדם עצה טובה וחכמה שתעזור להם להרויח עוד כסף או להשיג תועלת כלכלית או חומרית כזאת או אחרת כולם יעשו כל מאמץ אפשרי כדי לישם את הדברים, יודו לך
איתא במשנה: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב). ומדברי שמעון הצדיק ניתן להבין שכשם ששולחן יכול לעמוד רק אם יש לו לפחות שלוש רגלים שמחוברות אליו בעת ובעונה אחת, כך גם העולם יכול לעמוד רק כשיש מציאות של תורה, עבודה וגמילות החסדים גם יחד. נשאלת השאלה
איתא במשנה: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב). וחשבתי בעה"י שישנו מכנה משותף מענין בין השלושה והוא שהם מרחיקים את האדם משנאת חינם ומצורת החשיבה השקרית והפירודית, שהאדם עלול לחשוב בטעות שאין כל קשר, חיבור ושייכות בינו לבין שאר הנבראים והפרטים השונים במציאות האלוקית כשהוא מרגיש
כתב החכם באדם: "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט), שהרי בדומה לתכונה המופלאה של ארץ ישראל להקיא מתוכה את כל מי שאינו ראוי להיות בה כך גם לביהכ"נ יש תכונה דומה להקיא מקרבו את מי שאינו ראוי להיות בו, לדוגמא בזמן דברי תורה שמוסר הרב בין מנחה לערבית אע"פ שהם נמשכים
אם אדם יהיה אסיר תודה לרופא שירפא את גופו החומרי, יציל את חייו ויעניק לו עוד כמה שנות חיים בעולם השפל הזה, כל שכן שעליו להודות, לשמוח ולהעריך יותר את מי שעזר לו לתקן את נשמתו וזיכה אותו בכך לחיי הנצח האינסופיים של העוה"ב.
ניתן לשים לב שבמבנה האות פ' בכתיבת סת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) ישנם לפחות שני דברים מיוחדים. בדומה לאותיות הסופיות היא ארוכה יותר משאר האותיות שאינן סופיות, ובזמן שאותיות רגילות תופסות מקום של שלושה קולמוסים, אחד לגג של האות, אחד לחלקה האמצעי ואחד לבסיסה, אורכה של האות פ' הוא של חמישה קולמוסים מאחר והיא צריכה
כיצד יתכן שאנשים מסוימים מסוגלים לפחד מחרקים, חושך, מקומות סגורים או גבוהים ובמקביל אינם פוחדים לחטוא, להתעלם מכל הדברים בהם הם מצווים בתורה הקדושה ולפעול נגד רצון ד' שברא ומחייה אותם בכל רגע ורגע?
כשם שאגוזים נותנים למי שיש שיניים, ומתנה חשובה ויקרת ערך לא מפקידים בידי אדם שיזלזל בה ולא יעשה בה כל שימוש ואולי אף יעבירה למישהו אחר מתוך חוסר הערכה, כך גם הקב"ה למעשה מחכה ליום בו יצמחו לנו "שיני בינה" שמסמלות הבנה והכרה עצמיים ופנימיים מצדנו בערכן האמיתי והעצום של המתנות האדירות שיהפכו למציאות של ממש בקרוב בעה"י ומהוות את תכלית הבריאה.
אם היינו רואים מה שאחיו של יוסף הצדיק עשו לו בזמן אמת חלק היו אומרים שזה מעשה איום ונורא שאסור לעשות אותו בשום פנים ואופן וחלק היו תוהים כיצד יתכן שהקב"ה מאפשר לדבר כזה להתרחש במציאות ועוד לאדם כזה צדיק, אלא שחשבתי לומר שבדומה למגילת אסתר ובהרבה מצבים נוספים גם כאן קל יותר להיות חכמים יותר לאחר מעשה כשהתמונה השלמה מתבארת ורצון ד' מתגלה, והנה כמה דברים חשובים ונפלאים שהתגלגלו בעקבות מכירתו של יוסף למצרים.
הפיוט היפה שמקורו בספר משלי משבח את האישה. הוא נאמר על ידי הבעל בערב שבת, רגע לפני אמירת הקידוש שהוא הזמן החשוב ביותר, והוא נאמר בזמן שכולם עומדים ובפני כל המשפחה והאורחים. מילות הפיוט בשמיעה ראשונה נשמעות מובנות, אך כשקוראים היטב, מגלים מסרים רבים, חלקם אינם מובנים לכולם.
רק בדורות האחרונים גילו המדענים שגודלה של השמש הוא פי 400 מזה של הירח אעפ"י שלפי מה שעין האדם מסוגלת לקלוט מכדור הארץ הרושם הוא שמדובר בכוכבים מאותו סדר גודל...
אחד ממטרות העל שהאנושות הציבה לעצמה מאז ומעולם היא לגלות את הנוסחה המנצחת שמבטיחה את האושר האמיתי בחיי האדם ואף השקיעה לצורך כך משאבי זמן, מרץ וממון רבים. אנסה בעה"י לכתוב כאן כמה מהדרכים הרבות והחשובות שיעזרו לכם להשיג את המטרה הנכספת הזאת עפ"י השקפת היהדות.
מי שבאמת מכיר ולו במעט את מלך מלכי המלכים יודע שבשונה מבני אדם הוא לעולם לא טועה וכל מה שעושה עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות הוא לטובה בין אם ניתן להבין זאת בשכל האנושי המוגבל של האדם ביחס לחכמה האלוקית האינסופית ובין אם לאו.
ניתן לעשות אינספור טעויות בפרשנות האישית שכל אחד נותן למושג "אהבה" עפ"י הבנתו האנושית המוגבלת שמבוססת על הדברים שהוא חוה, למד והתנסה בעברו, וכמו כן בהרבה מצבים אנשים טועים ומבלבלים בין הידלקות והתאהבות שמוגדרות כאהבה שתלויה בדבר כאהבתם של אמנון ותמר, לבין אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר כאהבתם הטהורה של דוד ויהונתן
רבי נחמן מדמה את האדם שמתקשה לדבר עם הקב״ה, ללוחם אמיץ שעבר מלחמות רבות, פרץ דרך חומות בצורות, ובעומדו על שער הניצחון לכבוש את העיר שנלחם עליה זמן רב, חוטים של כורי עכביש חוסמים את הכניסה לשער הניצחון...
שמעון העמסוני היה דורש כל ״אתין״ שבתורה, כל מקום שכתוב המילה ״את״ זה בא לרבות משהו, כבד ״את״ אביך ואת אמך, לרבות אחיך הגדול, כשהגיע לפסוק ״את״ ה׳ אלוקיך תירא, פירש. עד כאן, פה הוא כבר לא יכל להמשיך, הוא פרש... איך יעלה על הדעת שיש עוד מישהו שצריך להיות יראים ממנו כמו שיראים מהקב״ה?!
אדם שמצליח להתבטל למי שאמר והיה העולם, מלך מלכי המלכים, אף באותם נושאים וענינים ששכלו אינו מצליח לתפוס ולעתים אף לא יכול, בידיעה שנברא סופי לעולם לא יוכל להבין לגמרי את חכמת בוראו האינסופי, אדם כזה מצליח להביא לידי ביטוי בצורה מדהימה את הרעיון שעומד מאחורי: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא"...
התפילה היא תנועה היוצאת מן האדם לאלוקיו. בתפילה יש מימד של שיח, ויש בה מימד של עמידה לפני ה'. במימד השיח - משמעות התפילה נעוצה בתוכנה: בקשות ותשבחות. במימד העמידה לפני ה' - אין משמעות מיוחדת לתוכן המילים, אלא לעצם העמידה לפני ריבונו של עולם. ניתן אף לומר כי אין לאדם כלל מה לומר, אך בעצם העמידה לפני ה' - הקִרבה אליו יתברך היא המטרה.
בגמ' (ברכות כו ע"ב) נחלקו כנגד מה תיקנו את תפילת העמידה: "איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות - אבות תיקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות - כנגד תמידין תקנום". שורשה של מחלוקת זו נעוץ בשאלה יסודית: מהי התפילה?
גבולות הארץ שבפרשת מסעי אינם אלא גבולות ארץ כנען, שאינה כוללת את עבר הירדן המזרחי. גבולות ארץ כנען, הנזכרת לראשונה בברית המילה, שונים מגבולות הארץ המפורטים בברית בין הבתרים - מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. ארץ כנען היא ארץ האבות המקודשת, הגרעינית, ואילו "הארץ" במובנה הרחב כוללת גם את עבר הירדן המזרחי ואת
אחת השאלות החשובות והשכיחות שמתעוררות בקרבם של עובדי ד' היא כיצד ניתן לדעת אם מקור הרצונות, המחשבות והרעיונות שלי, הוא מהיצר הטוב או מהיצר הרע? האם הדבר ראוי ורצוי ליושב במרומים או שמא מאוס ומגונה ח"ו. ננסה להתייחס לסוגיה הזאת בעה"י בניסיון לשפוך אור על הנושא מזוית ראיה תורנית חדשה ותוך כדי נוכל לראות ביטוי ממשי לדברי ר' חייא בר אמי בשם עולא: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (מסכת ברכות ח ע"א).
בעשיית האותות והניסים הקב"ה מתגלה כ'א-לוהים', מה שאנשי הקבלה מגדירים כ'בעל הכוחות כולם' - היכול לשדד מערכות טבע. הוא הפועל, הוא העושה, הוא ולא אחר. בהתגלות הדיבור, לעומת זאת, בא לידי ביטוי פן אחר - כזה הדורש השתתפות של השומע. ה' אינו מופיע כבעל הכוחות כולם, אלא כמזמין את הצד שכנגדו להשתתף אתו בברית. איזה נס גדול היה זה, שכל עם ישראל עומד מתחת להר, ואומר ביחד "נעשה ונשמע", נעתר לדיבור ומגיב לו - יותר מקריעת הים, יותר מכל מכות מצרים.
מהי המלחמה שהקב"ה חשש שעם ישראל יראה? במה שונה מלחמה זו מהמלחמה עם המצרים בים סוף, שבני ישראל השתתפו בה בהמשך פרשתנו? מדוע משתמשים פסוקים אלו בשם "א-לוהים", בניגוד לכל פרשיות יציאת מצרים מאז ההתגלות בסנה, המזכירות רק את שם הוי"ה? ומעל לכל - כיצד ייתכן בכלל שעם ישראל יצא ממצרים בדרך ארץ פלישתים, לא יעבור בים סוף ולא יעמוד למרגלות הר סיני?
בתורה ובנביאים, מקובל שהצדיקים זוכים להתגלות ישירה מה' וכל חייהם מתוארים לאור חוויה זו. כמעט שאין סיפורים בהם האדם חש מרוחק מהאלוקים, ובכל זאת מתמודד עם קשייו וממשיך בדרך הטוב. ספר תהילים הוא אחד הספרים בהם ניתן לראות התמודדות כנה של האדם המאמין לנוכח מציאות של ריחוק מה'.