רבי אברהם אבן עזרא בתחילה מפרש את הפסוק לזהירות מלשון הרע: "שומר פיו ולשונו - שניהם (=הפה והלשון) שותפים בדבור, והעניין שישמרם מדבר גנות אז ישמור נפשו מכל דבר רע", אך מביא פירוש נוסף לפיו שמירת הלשון אכן היא מפני דיבור רע, אך שמירת הפה הכוונה מפני מאכלים "שומר פיו מאוכל, ולשונו מדבר הרע". (נשלח
בדומה לבקבוק משקה אטום שרק לאחר שמוזגים את תוכנו לתוך כוס אפשר לדעת איזה משקה הוא מכיל, גם על כל אדם ואדם ניתן ללמוד בעיקר דרך מוצא פיו ומאופי מעשיו שמשקפים את התוכן, הפנימיות והמהות שלו.
ניתן לשים לב שבמבנה האות פ' בכתיבת סת"ם (ספרי תורה, תפילין ומזוזות) ישנם לפחות שני דברים מיוחדים. בדומה לאותיות הסופיות היא ארוכה יותר משאר האותיות שאינן סופיות, ובזמן שאותיות רגילות תופסות מקום של שלושה קולמוסים, אחד לגג של האות, אחד לחלקה האמצעי ואחד לבסיסה, אורכה של האות פ' הוא של חמישה קולמוסים מאחר והיא צריכה
מי שבאמת מכיר ולו במעט את מלך מלכי המלכים יודע שבשונה מבני אדם הוא לעולם לא טועה וכל מה שעושה עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות הוא לטובה בין אם ניתן להבין זאת בשכל האנושי המוגבל של האדם ביחס לחכמה האלוקית האינסופית ובין אם לאו.
רב חסדא בא ללמדנו כי גם בהספדם של אנשים גדולים, יש לנסות לחלוק עם כולם את גדולתו האמיתית של הנפטר, ולא לתארו בתארים פופולריים אך שקריים.
רב - הייתה אשתו מצערת אותו: כשאמר לה 'עשי לי עדשים' - עשתה לו קטניות; 'קטניות' - עשתה לו עדשים. כשגדל חייא בנו, היה הופך לה את דברי אביו. אמר לו: אמך השתפרה. אמר לו: אני הוא שהופך לה את דבריך. אמר לו: זהו שאומרים אנשים, פעמים שהבן מחכים את אביו. אני היה לי לעשות כך, אתה אל תעשה כך, שנאמר "לימדו לשונם דבר שקר - העוה נלאו". (יבמות סג ע"א) חלק מהפרשנים תהו מדוע אסר רב על חייא לשנות בדיבורו, למרות שמותר לשנות מפני השלום. שני דפים אחרי סיפור זה, בדף סה ע"ב, אנו לומדים שאפילו הקב"ה עצמו שינה מהאמת כדי לשמר את השלום שבין אברהם לשרה. מדוע לא היה חייא רשאי לשנות גם במקרה זה?
"אמת מארץ תצמח" , בפסוק הזה עצמו, ראשי תיבות א מ ת, אמצע התיבות מ א ר ץ, סופי התיבות ת צ מ ח. בדיוק בפסוק שמדבר על אמת מוחלטת , ודוד המלך כתב זאת ברוח הקודש .
המשנה מתחילה בשאלה "כיצד העדים נעשים זוממין?" ומביאה 2 מיקרים בהם העדים שהעידו עדות שקר לא מקבלים את העונש שרצו לתת ("ועשיתם לו כאשר זמם") אלא לוקה ארבעים. המקרה הראשון הוא כאשר שני העדים מעידים עדות שקר שאדם כלשהוא (למשל משה) לא נחשב כהן משום שהם יודעים שאימו היא גרושה (וכהן [אבא של משה]
חומרתה של טומאת הצרעת ידועה,אמנם יש בה גם צד של חסד שכן כתוב בתורה בפרשת נגעי הבתים(ויקרא יד לד)" ו?י?ד?ב??ר ה' א?ל מ?ש??ה ו?א?ל א?ה?ר?ן ל?אמ?ר. כ??י ת?ב?או? א?ל א?ר?ץ כ??נ?ע?ן א?ש??ר א?נ?י נ?ת?ן ל?כ?ם ל?א?ח?ז??ה ו?נ?ת?ת??י נ?ג?ע צ?ר?ע?ת ב??ב?ית א?ר?ץ א?ח?ז??ת?כ?ם" והקשה ה"אור החיים" לכאורה יוצא מפשט הפסוק שנגע הצרעת זוהי הבטחה ש-ד' יביא