כמה פעמים אמרתי לעצמי שאני רוצה להגיע מוקדם יותר לתפילה? למרות זאת, משום מה תמיד יש סיבות טובות להגיע לתפילה ברגע האחרון... האם יש דרך ושיטה שרגליי יימשכו מאליהן להגיע לתפילה בשמחה וחשק, מוקדם וברוגע? נראה שהתשובה נעוצה בעצם תודעת התפילה. מהי תפילה.
הלכות ועיונים על קריאת התורה בימי החול, בחגים ובתענית ציבור
השו"ע פסק בסימן נה ס' ד' "יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצרוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין, ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים" ואילו בסימן קצט ס' י כתב "קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין, מזמנין עליו ומצטרף בין לשלושה ובין לעשרה". הג"ה ויש אומרים דאין מצרפין אותו כלל עד שיהא
איתא במגילה כג: מתני' אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם... פחות מעשרה. גמ' מה''מ? אמר ר' חייא בר אבא א''ר יוחנן דאמר קרא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב-לב) כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? דתני ר' חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני
על עניית אמן לאחר "גאל ישראל"
הסברים על הסיבות וההלכות ב"נפילת אפיים" אחרי חזרת הש"ץ בשחרית.
על הסיבה לחזרת הש"ץ, קדושה, מודים דרבנן, ועוד נושאים.
על "אלהי נצור","עושה שלום", הפסיעות לאחור וההמתנה לאחר התפילה.
מנהגים באמירת אל מלך נאמן לפי ק"ש, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד והאם יש חובה לומר ק"ש בטעמי המקרא
כתב הטור בסימן נו שהטעם שהקדיש תוקן בלשון ארמית מפני שמלאכים לא יתקנו בנו, שאנו משבחים שבח נאה כזה שאם יבינו המלאכים (שאינן מכירין ארמית[1]) אזי הם יקטרגו עלינו וגם[2] ע"י זה הקב"ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל כדאיתא בברכות ( ג.) בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא, הקב"ה מנענע בראשו ואומר: אוי לבנים