לקראת סוף פרשת ויחי יעקב מספר לנו הכתוב על החשש של אחי יוסף שיוסף יבוא איתם חשבון על חטא מכירתו. מה ראו האחים לחשש כבד זה דוקא בחזרתם מקבורתם אביהם במצרים? מדוע לא בקשו האחים מאביהם עוד בחייו שיצווה ליוסף למחול להם על מכירתו?
יעקב אבינו לא הלך בדרך הקלה, אלא דאג לחנך את בניו תוך תשומת לב לשוני ביניהם ולדברים המייחדים כל אחד ואחד מהם. שלמותו של עם ישראל אינה רק סך כל הפנים שמבטאים השבטים השונים. כאשר כל אחד עוסק במה שמתאים לו נוצרת הפריה הדדית, וכל אחד מקבל מרעהו ומתפתח גם בתחומים שהם פחות טבעיים לו.
פירש רש"י "אל נא תקברני במצרים - שאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גילגול מחילות", יש לשאול, אם מחמת צער גילגול מחילות ביקש יעקב שלא להקבר במצרים, אם כן היה לו לבקש להקבר בירושלים ולא בחברון, שכן אמרו חכמים בגמרא "עתידין צדיקים שמבצבצים ועולים לירושלים", ונמצא כי עדיין יהיה לו צער גילגול מחילות מחברון
כאשר יעקב מבקש מיוסף שיקברהו במצרים הוא לא מסתפק בבקשה אלא גם משביע את יוסף שאכן יעשה כדברו. הדבר מעט מוזר, שכן לרוב מצינו שבועה כאשר יש אלמנט של חוסר אמון בין שני הצדדים כמו בין יעקב ללבן או בין אברהם למלך פלשתים. האם יעקב אכן חושב שיתכן שיוסף יחזור בו ולא יקבור אותו לפי
חלק מברכותיו של יעקב מהוות תוכחה כלפי הבנים. ראובן, כבכור הבנים, היה ראוי לרשת את תפקיד ההנהגה, אך בבחירתו השגויה הפסיד מעלה ויתרון זה. וכך פונה אליו יעקב: "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז" - ומפרש רש"י: "יתר שאת - ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה לשון נשיאות כפים, ויתר
בשעה שבא יוסף לבקר את אביו השוכב על ערש דווי, יעקב פונה ליוסף בדברים, הכוללים גם ברכות לבניו. נושא אחד מרכזי שוזר את כל דברי יעקב ליוסף - ארץ ישראל. יעקב מספר ליוסף על התגלות ה` אליו, בשעה שעמד לעזוב את הארץ, ועל הבטחתו שם ליעקב - ``ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם``
לפני מותו קורא יעקב לבנו, ליוסף, ומבקש ממנו (בראשית מ"ז כ"ט): "אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים". יוסף מבטיח לאביו (שם פס' ל'): "אנכי אעשה כדברך". ויעקב מצווה גם את שאר בניו לקוברו במערת המכפלה (בראשית מ"ט כ"ט). ואכן, עם מותו של יעקב