ביאת המשיח בהיסח הדעת

"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (מ"ט, א).

"בשם הבעש"ט: 'אשר יקרא' – דרך מקרה, שכל אחד ואחד ישב על עבודתו, בהיסח הדעת, ופתאום יבא משיח" (ילקוט משה בתוך ס' בעל שם טוב)

ההבנה הראשונית של מאמר זה מבוססת על הגמרא בסנהדרין צז ע"א: "כי הא דר' זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה (במשיח) – אמר להו: במטותא, בעינא מנייכו לא תרחקוה! דתנינא: ג' באין בהיסח הדעת, אלו הן – משיח, מציאה ועקרב".

מדוע רבי זירא חושש שאם ידברו על המשיח הוא לא יוכל לבוא? האם המשיח חייב לבוא דווקא בהיסח הדעת? על פי שתי הדוגמאות האחרות – כלום אי אפשר שאדם יחפש מציאה וימצא? האם אין סיכוי שאדם הנזהר מפני נחש עלול להיתקל בו בכל זאת?

ואולי יש להדגיש בדברי הבעש"ט: 'שכל אחד ואחד ישב על עבודתו, בהיסח הדעת'. אם לא נקפיא את הכל ונעסוק רק במה שיקרה באחרית הימים, אלא ננסה כל אחד ואחד לשבת על עבודתו – יש סיכוי שנגיע לאיזה תיקונים, והמשיח יוכל לבוא.

כמובן, כשכל אחד יודע מהי עבודתו והוא יושב ועוסק בה – זו כבר דרגה שיש לה צליל של אחרית הימים, ובעז"ה כשנהיה במדרגה כזו – בוודאי יבוא משיח. פתאום.

(דניאל סרי-לוי. נשלח במסגרת "יום יום" של ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)