פניו האמיתיות של יוסף

הדפסה

א. עימות ישן וצוואה חדשה

בקריאת פרשת ויחי מתעורר הרושם שכל הטלטלות של ספר בראשית כבר מאחורינו. המשפחה השסועה מתאחדת, ויעקב זוכה לשנים ארוכות של שלווה, כשהוא מוקף בבנים ובבני בנים (נ', כג). והנה, ממש בפסוקיו האחרונים של הספר, התמונה השלווה והמאושרת נקרעת בפתאומיות: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (נ', טו)

מתברר, שהפצע שהחל להיווצר לפני שנים רבות עם העדפתו של יעקב את יוסף על פני אחיו, לא נרפא כליל. עם מותו של יעקב, מתקלפים הגלדים והפצע הישן שב ונפער.[1] האחים שחוששים מנקמה איומה, מודיעים ליוסף על צוואה עלומה שיעקב השאיר אחריו,[2] ובה הוא מבקש מיוסף לסלוח לאחיו על רעתם:[3] "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (נ', טז-יז)

צוואה זו, שלא נזכרה עד כה אפילו ברמז,[4] עוררה את חשדם של רבים מן הפרשנים ומן החוקרים, שראו בה ניסיון נואש של האחים להציל את עצמם מנקמתו הצפויה של יוסף.[5] בדרך זו דרש רבן שמעון בן גמליאל: "אמר רשב"ג: גדול הוא השלום, שכתב הקדוש ברוך הוא דברים בתורה שלא היו, אלא בשביל השלום… שכשמת יעקב: 'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו' '. מה עשו? הלכו אצל בלהה ואמרו לה הכנסי אצל יוסף ואמרי לו: 'אביך צוה לפני מותו לאמר', ומעולם לא צוה יעקב מכל הדברים האלו כלום, אלא מעצמן אמרו דבר זה! אמר רשב"ג: ראה כמה דיו משתפך, וכמה קולמוסין משתברין, וכמה עורות עבודין, וכמה ינוקין מתרצעין, ללמד דבר שלא היה בתורה! ראה כמה גדול כֹּח השלום!" (תנחומא [בובר] צו י')[6]

הכתוב תולה את מעשיהם של האחים במותו של יעקב, אך מה הקשר בין מותו של יעקב לנקמתו הצפויה של יוסף?

ב. האם יוסף הולך בעקבותיו של עֵשָׂו?

הלשון שבה תואר חששם של האחים מפני נקמת יוסף, "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף…" (נ', טו), מעוררת את זכר הלשון שבה תוארו שאיפות הנקם של עֵשָׂו ביעקב אביהם: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (כ"ז, מא)

השימוש בפועל הנדיר שט"ם, המשותף לשני הפסוקים הללו,[7] מפנה את מבטנו אל הדמיון בנסיבות הסיפורים ופותח צוהר להבנת האופן שבו האחים רואים את יוסף. כפי שעֵשָׂו שוטם את יעקב על סיפור הברכות, עלול יוסף לשטום אותם על סיפור המכירה. כפי שעֵשָׂו מבקש לנקום ביעקב, כך עלול יוסף לבקש לנקום בהם. וכפי שעֵשָׂו מוכן לדחות את נקמתו באמירה: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי", כך עשוי יוסף לדחות את נקמתו עד שיעשה "לְאָבִיו אֵבֶל" (נ', י).[8]

פתאום מתברר שהשלום של השנים האחרונות לא היה אמיתי לגמרי. האחים היו נכונים להאמין שהמילים הטובות של יוסף, כמו גם דאגתו המופגנת לרווחת משפחותיהם, אינם סימן ללב רחב, אלא לצביעות מתמשכת (וייתכן שבתגובה גם הם נוהגים בו ב'שלום' של צביעות). מתברר שלדעתם, יוסף לא שכח ולא סלח.

כשהאחים מבחינים בתגובתו הנרגשת של יוסף לדבריהם, הם מציעים לקבל על עצמם עונש איום: "וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים"   (נ', יח)

אם הפיכת האחים כולם לעבדים תחשב בעיניהם להצלה, אפשר רק לדמיין עד כמה נוראה הנקמה שהם מאמינים שיוסף הכין להם בכל אותן השנים שבהם המתין למות אביו.

ג. מדוע האחים חושדים ביוסף?

ברור עתה מה גורם לאימה של האחים להתפרץ דווקא אחרי מותו של יעקב. אבל עדיין יש לשאול – מה הוביל את האחים מלכתחילה לפקפק בסליחתו של יוסף?

כדי להשיב על השאלה הזו, יש לנסות ולהבין כיצד פירשו האחים את מעשי יוסף המתוארים בפרשות האחרונות.

האחים הכירו את יוסף הצעיר והיהיר יותר מאשר את הגבר שהפך להיות כחלוף השנים. הם אינם יודעים על הבּוֹרוֹת הרבים שאליהם הוטל יוסף ועל תהליך הצמיחה המדהים שעבר במצולות העבדות. כשאחי יוסף פוגשים אותו שוב, הוא מופיע בפניהם כמצרי יהיר וחשדן, המבקש את רעתם וטופל עליהם אשמות שווא. התוכנית הזו אומנם לימדה את יוסף עד כמה עמוק תהליך התשובה שעבר על אחיו, אבל בה בעת גרמה לאחים להאמין שיוסף עצמו לא השתנה כלל.

האחים אינם יודעים מה ביקש יוסף להשיג בתוכניתו המורכבת והמאיימת, אך ברור להם מה עצר אותו מלהשלים אותה. היה זה נאומו הנרגש של יהודה בתחילת פרשת ויגש: "לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת… וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה: וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה… כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (מ"ד, כב-לד)

יהודה חזר בנאומו פעם אחר פעם על הטענה שמעשי המשנה למלך 'המצרי' הורגים את אביהם. יוסף, שלא העריך נכונה עד כמה סיכן במעשיו את חיי אביו האהוב, אינו מסוגל יותר להמשיך בהתנכרותו: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק… וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי… וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי?!" (מ"ה, א-ג)

האחים מסיקים מכאן שלא בקשת אחווה עם אחיו גרמה ליוסף להניח בצד את עלילת המרגלים, את עלילת הגביע ועוד אי אלו עלילות נוספות שעוד נכונו להם. נראה לאחים שרק דאגה לחיי אביו עצרה את יוסף מלהשלים את הנקמה האכזרית שרקח: "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מ"ה, ג).

נראה, שדברי הנחמה של יוסף כלפי אחיו אינם מסייעים בהפגת החשד שלהם, דווקא משום שאין בהם שום טינה: "…וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מ"ה, ד-ה)

לא רק שיוסף אינו נוקם בהם, ולא רק שאינו מבקש לנקום בהם, הוא מוטרד מכך שסיפור המכירה יגרום להם לעצב ולכעס! זו רגישות שלא תאומן! לא יפלא אפוא שהאחים אכן לא מאמינים לוֹ. הם אינם מסוגלים להאמין שהנער היהיר שעודנו חי בזיכרונם, התרומם לגבהים כאלה של אהבה והבנה! מבחינתם יוסף ממשיך 'בהצגה', רק תוך החלפת התחפושת של המשנה למלך המתנכר בתחפושת של האח האוהב: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו: וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (מ"ה, יד-טו)

הסימטריה בין יוסף ובנימין הנופלים בבכי איש על צוואר רעהו, מדגישה את הפער בין מעשיו הנרגשים של יוסף כלפי שאר אחיו לבין תגובתם הצוננת כלפיו. אפשר שבעצם המעשים הללו, נזרע לראשונה החשד שיוסף הולך בדרכי דודם, עֵשָׂו. נפילה על צוואר עם בכי ונשיקות אינם נזכרים במקרא כולו, אלא במפגשו של עֵשָׂו עם יעקב: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (ל"ג, ד).[9]

העונש שהאחים גוזרים על עצמם בסיפורנו: "וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (נ', יח), מחזיר את מערכת היחסים בין יוסף ואחיו בדיוק אל המקום שבו היא עצרה בסוף עלילת הגביע, רגע לפני הנאום הנרגש של יהודה בתחילת פרשת ויגש: "וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף… וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה… וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ"   (מ"ד, יד-טז)

ד. האחים אינם מאמינים שהם ראויים לסליחה בלי עונש

החזרה של אחי יוסף אל הצעתם מן העבר להיות לעבדים, יכולה ללמד לא רק מה האחים חושבים על יוסף, אלא גם מה הם חושבים על עצמם. כפי שראינו בעיונים קודמים, ההצהרה של יהודה: "הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֺן עֲבָדֶיךָ", כמו גם קבלת העונש: "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי" (מ"ד, טז), מלמדות על החרטה העמוקה שמכוננת את חייהם של מי שביקשו למכור את אחיהם לעבד. האשמה הרודפת את האחים גורמת להם לבקש את ידו המענישה של א-לוהים בצרות הבאות עליהם.

רמז לכך שסיפור הצוואה הבדויה מספר גם על רצון לחמוק מנקמה אבל גם על רצון סמוי להיענש סוף סוף, אפשר למצוא במילה שבה האחים פותחים את דבריהם: "…וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ"  (נ', טו)

בחירתם של האחים לפתוח את דבריהם במילה "לוּ" מעוררת תמיהה, כפי שניתן ללמוד מפירוש רש"י: "לו ישטמנו – שמא ישטמנו. לוּ מתחלק לכמה עניינים: יש 'לוּ' משמש לשון בקשה: לשון 'הלואי', כגון 'לו יהי כדבריך' (ל', לד)… ויש 'לו' משמש 'שמא': לו ישטמנו; ואין לו עוד דומה במקרא" (רש"י [מהדורת הכתר] נ', טו)[10]

ההקשר הסיפורי דוחק את רש"י לפרש את המילה "לוּ" במשמעות 'שמא', למרות שאין במקרא כולו עוד היקרות של "לוּ" שמתפרשת בצורה הזו.[11] אבל האם ברור כל כך מן ההקשר שהאחים מבקשים להתחמק מעונש? המשך דברי האחים מבהיר היטב כי הם אינם רואים בעצמם אנשים חפים מפשע או קורבנות לשרירות לבו של יוסף. להיפך! הצוואה הבדויה לא נועדה לנקות את האחים מחטא – שהרי הם מגדירים את מעשיהם כלפי יוסף כ'פשע', 'חטא' ו'רעה'.[12] להבנתם, הם גמלו רעה עם יוסף, ואם יוסף ישיב להם רעה לא יהיה זה חטא, אלא הגמול המגיע להם על פי דין.[13]

לנוכח זאת, ניתן לשער שהמילה "לוּ" משמשת כאן באופן דו-משמעי.[14] באופן גלוי היא מלמדת על חששם 'שמא ישטמנו יוסף' – פירוש סביר מבחינת ההקשר, אך חריג מבחינה לשונית. באופן סמוי משתקפת כאן תקוותם לקבל סוף-סוף את עונשם – 'הלוואי שישטמנו יוסף' – פירוש פחות סביר מבחינת ההקשר, אך תואם את אחד השימושים הרגילים במילה "לוּ".[15]

האחים שמעולם לא נענשו על חטאם, אינם יכולים להאמין שהם ראויים לסליחה, וממילא אינם יכולים להאמין שיוסף באמת סלח להם. ומשום כך הם מבקשים את העונש הראוי להם, כדברי ר"מ אלשיך: "'ויאמרו הננו לך לעבדים', לומר: הנה אביך בקש שתמחול בחנם. אנו לא נחפוץ, אלא נהיה לעבדים, למען יכופר העון מדה כנגד מדה. ולא תהיה מיתה" (ר"מ אלישיך, תורת משה [וגשל], מהדורה שניה ומתוקנת, ירושלים תשנ"ט, נ', יח [עמ' תמ"ג])

ה. תגובתו של יוסף לצוואה

כיצד אמור יוסף להגיב כשהוא מגלה שהאחים שהוא מפרנס כל כך הרבה שנים מאמינים שהוא 'זאב בעור של כבש? האם אין דווקא בחשד זה כדי לעורר שנאות ישנות?
"…וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (נ', יז-כא)

כפי שראינו לעיל, האחים האמינו שהאחווה בינם לבין יוסף לא הייתה מבוססת אלא על הזעקה: "הַעוֹד אָבִי חָי" (מ"ה, ג). מותו של יעקב מבשר בעיני האחים גם על מותה של האחווה, והם מבקשים להחזיר את יחסיהם עם יוסף אל עלילת הגביע, על הניכור והעונש שהיו גלומים בה. יוסף, לעומתם, מבקש לשכנע את אחיו שלמרות שיעקב כבר אינו בין החיים, הסצנה שאליה יש לחזור היא דווקא סצנת ההתגלות, על האחווה שהייתה אמורה להיוולד בה.[16]

כפי שיוסף בכה כשהתגלה אל האחים בחיי אביו: "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי" (מ"ה, ב), כך בוכה יוסף כשהוא מאשר את האחווה עם אחיו: "וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו" (נ', יז). את הפשר הדתי שיוסף נתן למעשים הרעים של אחיו כלפיו: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מ"ה, ה), הוא שב ומאשר כעת: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (נ', כ).[17]

אם בימי הרעב סבור היה יוסף שתפקידו להציל ככול הניתן: "לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (מ"ה, ז), הרי שעתה הוא רואה את תפקידו בדאגה לשגשוגם של אחיו גם בהיעדר רעב: "לְהַחֲיֹת עַם רָב" (נ', כ). אם בימי הרעב התחייב יוסף לכלכל את יעקב ואת ביתו: "וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ" (מ"ה, יא), הרי שעתה יוסף מתחייב להמשיך ולכלכל את אחיו ואת צאצאיהם אחרי הרעב ומות יעקב: "אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם" (נ', כא).

והמדהים מכול, שיוסף (הצד הנפגע!) נוטל על עצמו גם את החובה לדאוג לתחושת הפגיעה של אחיו. כפי שאמר להם אז: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם", והוסיף בדאגה: "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (מ"ה, כד), כך הוא נוהג גם כאן: "וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (נ', כא).[18]

האחים האמינו שעם מותו של יעקב, יתגלה פרצופו האמיתי של יוסף. בכך הם צדקו! וכמה יפות הן פניו האמיתיות של יוסף ומה ארוכה הדרך שעבר הנער יוסף עד שהפך להיות יוסף הצדיק.

(ד"ר יושי פרג'ון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולד"ר).

[1] תנו דעתכם לזיקה הניגודית בין הפסוק הפותח את סיפורנו, לבין הפסוק מתאר את ראשית השנאה של האחים ליוסף: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (ל"ז, ד). ראו עוד להלן הערה 3.

[2] מן הלשון "וַיְצַוּוּ אֶל…" ניתן לשער שהאחים העדיפו להציג את צוואת יעקב באמצעות שליח. ראו למשל רש"י; רד"ק; ר"י בכור שור; י' קיל, בראשית (דעת מקרא), ירושלים תשס"ג, כרך ג' עמ' שנ"ה; ר' רייך, ביודעין ובלא יודעין: על ידיעה ואי-ידיעה בסיפור המקראי, אלון-שבות תשע"א, עמ' 191. לעומת זאת, על פי נוסח תרגום השבעים, האחים עצמם הם המדברים באזני יוסף (ראו מ' צפור, תרגום השבעים לספר בראשית, ירושלים תשס"ו, עמ' 622).

[3] מורי ורעי, פרופ' יונתן גרוסמן, מציין כי: "מונח זה מושך תשומת לב במיוחד לאור העובדה שכך התחילה המסכת המורכבת של יוסף ואחיו כולה: 'וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם' (לז, כ). בתחילת הסיפור היה זה יוסף שדיבר על רעת האחים בפני האב; כעת זהו האב… שמדבר על רעת האחים בפני יוסף" (י' גרוסמן, יוסף: סיפורם של חלומות, ראשון לציון תשפ"ב, עמ' 601)

[4] לטענת שטרנברג: "בנוגע למיבנה החזרה מגלה המקרא נטייה חזקה להתרחק מאופני שבירה והעלמה הכרוכים בכך שלקורא יוודע לפתע על עצם השמעתה של תחזית או עצם התרחשותה של פעולה רק מתוך סצנת דיווח מאוחרת עליה… עד כדי כך שכאשר הקורא נתקל בהארות רטרוספקטיביות כאלה, הוא נשלח להעמיד בסימן שאלה את מהימנותם של הדיווח והדמות המדווחת. דוגמה לכך מופיעה… כשאחי יוסף מספרים לו כי 'אביך ציווה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף: אנא שא נא פשע אחיך…' החריגה המבנית שבעובדה שלא קיבלנו עד כה אפילו רמז לקיומה של תחזית-צוואה נוספת מכפילה את משקלם של שאר הגורמים המחשידים (הספק אם יעקב גילה בכלל את חטאתם של האחים, וכן המחזת פחדם של האחים) המשווים לדיווח אופי של המצאה נואשת" (מ' שטרנברג, "מבנה החזרה בסיפור המקראי: אסטראטגיות של עודפות אינפורמאציונית", הספרות 25 [1977], עמ' 116)

[5] ראו ויקרא רבה (וילנא) צו ט', ט; דברים רבה (וילנא) שופטים ה', טו; יבמות ס"ה ע"ב; רש"י; רד"ק (כאפשרות); רמב"ן לבראשית מ"ה, כז; רלב"ג, התועלות לפרשת ויחי חלק ב' התועלת הי"ג; י"מ עמנואלי, ספר בראשית: הסברים והארות, תל-אביב תשל"ז, עמ' 624; שטרנברג (לעיל הערה 4), עמ' 116; א' סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא – המקרא באור שאלות השעה, מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת, תל-אביב 2002, עמ' 85; רייך (לעיל הערה 2), עמ' 190–191.

[6] יש מי שביקשו להסביר מדוע יעקב בחר למסור את הצוואה דווקא באמצעות בניו. כך למשל מציע וייזר: "אפשר שלפני מות יעקב נתעורר בלב האחים פחד מפני העתיד ודִבּרו על כך עם יעקב, שיעצָם שלא להזכיר נשכחות למען השלום. וכשיהיה פעם צורך לפייס את יוסף יצוו לו בשמו, מה שגם עשו" (א' וייזר, בראשית [תנ"ך מפורש], ירושלים תשמ"א, עמ' קמ"ח; והשוו לפירוש ספורנו על אתר)

באופן מעט שונה, טוען בנו יעקב: "האב בוודאי חשב לעתים תכופות על מערכת היחסים בין יוסף לאחיו לאחר שימות… יעקב ייחל שיוסף יביע את סליחתו ושהם יבקשו אותה ממנו. זו תהיה תשובה שלמה ופיוס סופי" (B. Jacob, The First Book of the Bible: Genesis [trans. & ed. by E. I. Jacob & W. Jacob], New York 1974, p. 340)

לטעמי, קשה לאמץ פירושים כאלה, שכן הם תובעים מאיתנו להניח סדרה ארוכה של הנחות מסופקות: (1) יעקב ידע על מכירת יוסף; (2) יעקב סלח לבניו על כך; (3) יעקב חשב שיוסף צריך לסלוח לבניו על כך; (4) יעקב האמין שיוסף עצמו אינו מתכוון לפגוע באחיו; (5) יעקב סבר שהדרך הטובה ביותר להשכנת שלום כרוכה בכך שהאחים יאלצו לבקש סליחה ויוסף יסלח להם.

[7] מלבד שתי ההופעות הנזכרות, מופיע הפועל שט"ם בתורה רק עוד בברכת יעקב ליוסף: "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים" (מ"ט, כג).

[8] שם העצם 'אבל' אינו מופיע בתורה אלא בשני הסיפורים הללו ובתיאור מותו של משה (דברים ל"ד, ח).

[9] נפילה על צוואר מופיעה עוד פעם אחת במקרא, גם היא בסיפורי יוסף: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (מ"ו, כט)

[10] ראו עוד אונקלוס; גזניוס (W. Gesenius & E. Kautzsch, Hebrew Grammar [trns. by A. E. Cowley], Oxford 1910), עמ' 197 (§159y); קיל (לעיל הערה 2), עמ' שנ"ד; מ"צ קדרי, "לוּ, לוּא", מילון העברית המקראית: אוצר לשון המקרא מאל"ף ועד תי"ו, רמת-גן תשס"ו, עמ' 556.

[11] לנוכח הקושי בפירוש "לוּ" במשמעות היחידאית 'שמא', העדיפו כמה מן הפרשנים להתאמץ ולהתאים אל הפסוק את הפירוש 'הלוואי'. כך למשל פירש ר"י בכור שור שהאחים מקווים שיוסף ימשיך לשנאם בסתר ולא ינקום בהם בגלוי: "לו ישטמינו יוסף – ולואי שישטמנו יוסף ולא יגלה שנאתו – כי כל שנאה שאין אדם מגלה אותה קרויה 'שטימה'… אבל יריאים אנו פן ישנא אותנו בגלוי מעתה, והשב ישיב לנו את כל הרעה; ומקרא קצר הוא" (ר"י בכור שור [מהדורת הכתר], נ', טו; והשוו רא"ש, פירוש הטור הארוך)

מלב"ים מפרש שהאחים מקווים שיוסף ינקום בהם במקום לגמול עמהם טובה: "כבר בארתי…. מ"ש החכם 'אם רעב שונאך האכילהו לחם', שהנקמה היותר גדולה מאויבו הוא אם תחת איבתו והרעה שעשה לו ישימהו מאוכלי שלחנו… וז"ש 'כי גחלים אתה חותה על ראשו'. ואחי יוסף הרגישו זאת… ואמרו: הלואי… לוּ ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו, שיעשה עמנו רע בפועל. לא טוב, שהוא לנו כמדקרות חרב" (מלב"ים, בראשית עם פירוש התורה והמצווה, וורשה תרל"ו, נ' טו [עמ' רכ"ח])

ור"י עראמה מפרש שהם מקווים שיגמול עמם טובה כפי שגמלו עמו: "ובשאתם ובתתם בענין, ראו במחשבתם, כי על דרך האמת לא הרעו עמו, אדרבא היו סבה אל הגיעו אל כל הגדולה אשר גדלו השם יתברך. ולזה אמר: מי יתן והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, כלומר: שלא ישיב עלינו רק טוב כמו שסבבנו לו" (ר"י עראמה, עקדת יצחק [גרוס], ירושלים תשע"ד, שער 33 [עמ' 550]; והשוו רא"ש, הטור הקצר; אברבנאל)

[12] גרוסמן מציין כי: "לצד החשש המובן של האחים, מטרת סצנה זו גם להבהיר עד כמה האחים חדורי ייסורי מצפון על מעשיהם. באופן נדיר במקרא, האחים מגדירים את מעשיהם בשימוש בלשונות מגוונים של עוולה… יש מקומות שבהם מוגדר מעשה עוולה בצמד מילים…. אך כאן האחים מוסיפים על שתי הגדרות אלו הגדרה נוספת" (גרוסמן [לעיל הערה 3], עמ' 600)

[13] לדעת רוטנברג: "(ו)הפּירוּש של 'גמלנו אתו' שבּבר' נ, טו, למשל, הוּא: בּמעשׂנו הרע שעשׂינו ליוֹסף גרמנוּ, שהוּא ישיב לנוּ גמוּל על אוֹתוֹ מעשׂה רע שלנוּ" (מ' רוטנברג, "להוראתו של הפועל גמל", לשוננו מ"ח-מ"ט [תשמ"ה], עמ' 282)

[14] ייתכן שיהיה מדויק יותר לכנות את התופעה הנדונה כאן 'משמע משתקף', וראו י' גרוסמן, גלוי ומוצפן: על כמה מדרכי העיצוב של הסיפור המקראי, תל-אביב 2015, עמ' 57–69. עם זאת, גרוסמן עצמו אינו מבאר כך את המילה "לוּ", אלא מתלבט האם לפרשה במשמעות של 'אפשר להניח', או במשמעות של 'אם' (גרוסמן [לעיל הערה 3], עמ' 598 הערה 1).

[15] ר' חיים בן עטר מנתח את התופעה באופן דומה, אלא שאת המשמעות 'הלוואי' הוא מייחס לכתוב ולא לאחים: "לו ישטמנו וגו' – פירוש 'דלמא', אלא שאין חבר לה בכל התורה. וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה, שמשמעותו הרגיל הוא היפך הכוונה? והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת 'דלמא', אף על פי כן היה לו לומר לשון צודק 'פן' או 'אולי'. ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן… והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם, ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגליות ומהצרות בעד חטא זה…" (ר"ח בן עטר, תורה עם פירוש אור החיים [פרידמן], ירושלים תשס"ח, נ' טו [כרך ב', עמ' תש"ס-תשס"א])

[16] גם גרוסמן עומד על הזיקה שבין סיפורנו לבין סיפור הגביע וסיפור ההתגלות של יוסף לאחיו, אלא שהוא מאחד את שני הסיפורים, ובכך מטושטש הפער בין הסיפור שאליו חוזר יוסף לבין הסיפור שאליו בקשו אחיו לחזור (גרוסמן [לעיל הערה 3], עמ' 602–605).

[17] גרוסמן מוסיף כי: "בסצנה הראשונה יוסף הסיר את האחריות מעל האחים וביקש לסלק את אשמתם… לעומת זאת, בסצנה השנייה, יוסף אומנם מוחל להם… אך אי אפשר להתעלם מכך שהוא מגדיר את מעשה האחים כרעה… מתברר שהסרת האחריות מעל כתפי האחים לא נכנסה ללבותם, וכל זמן ישיבתם במצרים מקוננות בהם נקיפות מצפון על העוול שעשו לאחיהם. כך עולה כמובן מהגדרתם את פעולתם כפשע, חטאה ורעה. כעת, מאמץ יוסף את רוח דבריהם, וגם אם הוא מוחל להם… הוא משאיר את הגדרת מעשה העוולה כרעה"  (גרוסמן [לעיל הערה 3], עמ' 604–605)

[18] סימון מעניק לסיומת של הסיפור נימה דידקטית ומעט פסימית: "במילים אלה מסתיים סיפור יוסף ואחיו, מבלי שייאמֵר במישרין דבר על ההשפעה שהייתה לדבריו… על האחים הנסערים. ודומה שההתמקדות הזאת במאמצים ולא בתוצאות… באה לומר, שמחילת עוולות, בניית אמון והשכנת שלום… לעולם אינן סופיות ומושלמות… חתימת סיפור ההשתנות וההשלמה ב'סוף פתוח' היא לקחו האחרון" (סימון [לעיל הערה 5], עמ' 86)