כוחה של שתיקה

הדפסה הדפסה

מיטה שלמה

חז"ל השתמשו בביטוי ייחודי לגבי מיטתו של יעקב, ואמרו כי: "מטתו שלמה" (שה"ש רבה פרשה ד ד"ה "כלך יפה רעיתי"). מדוע זכה יעקב לביטוי זה? מהי עדיפותו על פני שאר האבות? מתארת הגמרא:
דרש רב עוירא, זימנין אמר ליה משמיה דרב, וזימנין אמר ליה משמיה דרב (אשי) [אסי]: מאי דכתיב (בראשית כ"א, ח) "ויגדל הילד ויגמל" – עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך! אומר להן: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך! (פסחים קיט ע"ב).

הגמרא מתארת את סעודת הצדיקים אשר עתיד הקדוש ברוך הוא לערוך לעתיד לבוא. מי יברך בסעודה זו? אברהם לא יכול לברך, כיוון שיצא ממנו ישמעאל. גם יצחק לא יכול לברך, שכן עשו יצא ממנו. דווקא יעקב, שלא יצא ממנו זרע פסול, יכול לברך. בסופו של דבר יעקב עצמו גם לא מברך, אלא דוד, בגלל סיבות שלא נאריך בהן כאן.

מדוע דווקא יעקב זכה ל'מיטה שלימה' – שלא יהיה פסול בזרעו? ננסה להתבונן ברקע של יעקב.

משפחה סבוכה

הרקע המשפחתי של יעקב דווקא בעייתי מאוד. לפני הריונה הראשון של לאה מתאר הכתוב (בראשית, כט, לא): וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.(בראשית כ"ט, לא).

זה לא שלאה אינה אהובה כרחל, אלא שהיא שנואה ממש. המדרש מסביר שהיא שנואה על ידי יעקב, מפני שהסכימה לחילופין שביצע בה לבן. וכך, השמות שבוחרת לאה לתת לבניה עומדים לעולם בסימן מערכת היחסים המתוחה שבין לאה לבין יעקב: עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים (בראשית כ"ט, לד).

בדומה לכך, נקבע שמו של נפתלי על ידי רחל: נַפְתּוּלֵי אֱ-לֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי. (שם ל, ח).

כמה נורא הדבר! שמו של נפתלי אינו שם חיובי של יעוד ושמחה. הוא מכונה נפתלי, עם שם הנפתולים שבין לאה ורחל. השמות בהם בוחרים אינם 'רננה', 'צהלה' וכדומה, אלא שמות של מתיחויות ורגשות קשים.

כך גם בוחרות רחל ולאה לתת ליעקב את שפחותיהן לנשים. לא בכדי שיילדו ילדים, אלא בשביל לגבור האחת על אחותה. סיפור הדודאים מעיד גם הוא על המתיחות הרבה ועל מערכת היחסים הבעייתית שבין האחיות. רחל קונה מלאה את הדודאים, תמורת לילה עם יעקב. יעקב חוזר מן השדה, מצפה לרחל – והנה לאה יוצאת לקראתו, מייחלת לאהבה שלעולם לא תקבל.

בנוסף למערכת היחסים בתוך משפחת יעקב, גם המקום בו גדלה ומתפתחת המשפחה בעייתי ביותר. יעקב בונה את ביתו על רקע לבן ורמאויותיו. לבן, אשר מחליף את רחל בלאה ואת לאה ברחל, בכדי להשיג עוד שנות עבודה מיעקב, חתנו. מערכת היחסים הטבעית בין אחיות כוללת לעיתים קרובות תחרותיות וקנאה, ולבן בוחר להמשיך זאת באופן תמידי וחריף הרבה יותר – כאשר משיאן לאותו אדם, וכל זאת בכדי להגדיל את רווחיו.

לבן ממשיך ומנסה להשתלט על נכסיו של יעקב במידה האפשרית. החלפת הנקודים בעקודים בכדי להרוויח נכסים תבוא על חשבון חתנו, בנותיו ובסופו של דבר – על חשבון נכדיו. דבר זה לא מונע מלבן לממש את זממו.

גם הרקע ממנו מגיע יעקב עצמו אינו בריא. לאחר שאמו הסיתה אותו לגנוב את ברכות אביו, בורח יעקב מאחיו הרוצה להרגו. גם כשיעקב חוזר מחרן, הוא נאלץ להתמודד עם אחיו, אשר עדיין רוצה להרגו. על כל זאת ניתן להוסיף את המצב החדש בבואו של יעקב לארץ. פה אנו פוגשים את סיפור דינה, המבטא בין השאר את פערי הדורות בין דינה לבין יעקב.

לאור פירוט זה, שאלתנו רק חריפה יותר: דווקא יעקב, עם סיפור משפחתי כה סבוך, זוכה להגיע לדרגה של 'מיטתו שלמה'?!

צדיקים שגם חוטאים

מעבר למה שצוין עד כה, יש פער מעניין נוסף בין משפחת יעקב לבין משפחות האבות שקדמו לו. עד יעקב, כל הצדיקים הם צדיקים מוחלטים. ישמעאל חוטא, ויצחק – עולה תמימה. עשיו רשע, ויעקב – כליל השלמות. דמותו של הצדיק אינה מכילה מרכיבים שליליים.

כל זאת, עד משפחת יעקב. כאן אנו פוגשים לראשונה צדיקים שחוטאים. יהודה – ביחסו כלפי תמר, דינה – בצאתה לראות בבנות הארץ, וביחסיה עם שכם. מעשה זה מוביל לתופעה בעייתית אחרת של שמעון ולוי, אשר הורגים את כל אנשי שכם באופן שהביא לתוכחה חריפה  של יעקב, בסוף ימיו.

בהמשך הפרשה מתואר חטאו של ראובן. בין אם נבין שראובן שכב את בלהה – כפשוטו, ובין אם נבין שמדובר בבלבול יצועי אביו ובתביעת עלבונה של לאה – כמדרשו, נעשה פה חטא חמור. ומעל גבי הכול, כמובן, נמצא סיפור יוסף ואחיו על כל מרכיביו.

שתיקתו של יעקב

אכן, כל הדמויות הללו – כל בני יעקב, על כל חטאיהם הכבדים, ממשיכים ומהווים חלק מעם ישראל. הם חלק ממיטתו השלמה של יעקב. הסיבה לכך אחידה לכולם, והיא – שתיקתו של יעקב.

סביר להניח שיעקב שמע על סיפור יהודה ותמר. כאשר עומדים להוציא להורג את אלמנתם של נכדיו, מן הסתם ידע יעקב על הנעשה, וממילא ידע על ווידויו של יהודה – "צדקה ממני" (בראשית ל"ח, כו). אולם, בפסוקים לא מוזכרת כל תוכחה של יעקב ליהודה.

גם בסיפור דינה איננו מוצאים תוכחה של יעקב לדינה. אכן אנו מוצאים את דבריו של יעקב לשמעון ולוי ואת תגובתם: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ. (שם ל"ד, ל-לא).

יעקב מבטא כאן חשש מציאותי. בניו עונים לו מה שעונים, ויעקב – לא משיב דבר. הפרשייה מסתיימת כאן. האם יעקב קיבל את טיעונם של שמעון ולוי? על סמך הכתוב כאן, ניתן היה לחשוב שכן. אולם, על ערש דווי ברגעיו האחרונים מבטא יעקב את רגשותיו לגבי המעשה: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. (שם מ"ט, ג-ז).

יעקב אומר פה דברים חריפים ביותר ששמר בליבו שנים רבות – מאז מעשה שכם. אולם, בזמן המעשה עצמו בחר יעקב בשתיקה.

גם בסיפור יוסף ואחיו מופיעה שתיקתו של יעקב. מתאר יוסף את חלומו השני בפני אביו ואחיו, ושם מתואר: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. (שם ל"ז, א).

אחיו מקנאים בו, ומן הסתם מבטאים זאת. יעקב בוחר 'לשמור את הדבר'. את אשר היה לו לומר הוא אכן אמר, אך מכאן ולהבא – הוא בוחר בשתיקה.

השתיקה מגיעה לשיא בפרשיית ראובן. ראובן מבלבל את יצועי אביו. אם נבין את המעשה כפשוטו, הרי שמדובר בחטא הנורא ביותר שיכול היה ראובן לבצע. הוא תופס את מקומו של אביו בחייו, משתלט על מקומו הפרטי והאינטימי ביותר – על פילגשו.

גם אם נבין שמדובר בהחלפת המטות בלבד, הרי שעדיין מדובר בחטא כבד ביותר. זהו ערעור על סמכותו של יעקב כראש המשפחה, ורצון להשפיע על דברים בהם לא אמורה להיות לראובן דריסת רגל. לאחר המעשה – יעקב שומע, כמתואר: וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל… (שם ל"ה, כב).

שמיעה איננה שמיעת האוזן בלבד. שמיעה בתנ"ך פירושה הבנה. כאשר אחיו של יוסף מגיעים ומדברים עברית לפניו, נאמר: וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. (שם מ"ב, כג).

וודאי שהאחים ידעו שיוסף שומע. אכן, האחים חשבו שיוסף לא מבין את שפתם, כיוון שבמהלך השיחה היה מתורגמן ביניהם. להבנה זו יש אף השלכה הלכתית, היא הצורך להבין ולהפנים את קריאת שמע, על פי הפסוק: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד. (דברים ו', ד).

נחזור לפרשיית ראובן. הרי שלפי דברנו יעקב שמע. הוא שמע והבין את משמעות המעשה, את חומרתו – את הערעור שיש על מעמדו. יעקב הבין גם את ההשלכות של המעשה. אולם, הוא לא אמר דבר. כאן מופיעה תופעה ייחודית – פסקא באמצע פסוק, המופיעה פעמים ספורות במקרא. פסקא זו מדגישה את שהיינו מצפים שייאמר, ולא נאמר.

חינוך בשתיקה

היינו מצפים לתוכחה כבדה, לצעקות, אולי אף לסילוק ראובן מן המשפחה. במקום זאת, מופיעה אותה פסקא. לא נאמר דבר.

אחרי אותה פסקא כתוב: וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר: בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן… (בראשית ל"ה, כב).

בני יעקב הם עדיין שנים עשר, וראובן הוא עדיין בכורו של יעקב. כל זאת, דווקא הודות לשתיקתו של יעקב.

חשיבות גדולה יש לשתיקה בחינוך. קל לדבר, לטעון, להוכיח. באופן פשוט, תוכחה לבנים אינה חלק ממצוות "הוכח תוכיח" (ויקרא י"ט, יז), אלא חלק ממצוות חינוך, ובחינוך – דווקא השתיקה היא זו שנצרכת לעיתים קרובות.

תוכחה יכולה להביא לניצחון בקרב. יתכן שאם יעקב היה מוכיח את בניו, הם היו שבים מיד מפשעם. אולם, הדבר היה מביא להפסד במלחמה, בעתיד. תוכחות מרובות, חריפות מידי, היו מביאות להתרחקות, לסילוק מן המשפחה.

אכן, כפי שראינו התוכחה מגיעה בסוף ימיו – לראובן, לשמעון וללוי, אולם נדייק במילותיו של יעקב בתוכחה: "אחלקם ביעקב", "אפיצם בישראל" (שם מ"ט, ז). שמעון ולוי יחולקו, יפוצו – אך יישארו בתוך ישראל, בתוך יעקב.

~*~

שתיקה אכן דורשת כוח רב, אך היא נצרכת. היא נצרכת בחיינו האישיים והציבוריים. יעקב זכה ל'מיטה שלמה' דווקא מפני שיכול היה להכיל את בניו למרות חטאיהם, ולהמשיך ולאהוב אותם, למרות מה שעשו. רק כך ניתן להגיע לאחידות, לשלמות, ל'מיטה שלמה'.

(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. השיחה נאמרה בערב שבת פרשת וישלח וסוכמה על ידי עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • מיהו מנצח?
  • "באנו אל אחיך אל עשיו" – על קרבה מסוכנת
  • על מעשה ראובן
  • היתכן לומר שבמאבק בין יעקב לשרו של עשו שניהם יצאו נשכרים?
  • יעקב וישראל
  • "אני א-ל שד-י"-הצגת ה' את עצמו
  • שתי אותיות שמבטאות הבדל תהומי בין שתי תפיסות עולם שונות בתכלית
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (230KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.