התנא יונתן בן עוזיאל

ישנה אגדה מדהימה בגמרא שמראה לנו עד כמה היו גדולים ועצומים התנאים הקדושים, ולכן החלטתי לכתוב עליה:
איתא בגמרא (סוכה כח:) “תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון עשרים בינונים גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר  להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא וכי מאחר שקטן שבכולן כך גדול שבכולן על אחת כמה וכמה אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף”, הגמרא מספרת על התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל, שהגיע למדרגה כזו שכל עוף שפורח עליו מיד נשרף, ויש לשאול, שאלה של פשט ממה נבע שריפת העוף? מה גרם?

בשאלה זה עסקו הראשונים, רש”י (ד”ה נשרף) כתב וז”ל “שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע דברי תורה מפי”, ומכח מלאכי השרת שבאו לשמוע את יונתן בן עוזיאל, נשרפו העופות, התוספות (ד”ה כל עוף) כתבו וז”ל “שהדברים שמחים כנתינם בסיני שנתנה תורה באש וכענין הזה מצינו במדרש בעובדא דרבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בסעודה וליהטה אש סביבם” דהיינו שהיו הדברים שמחים כניתנתן בסיני שניתנה אז באש ומאש זו נשרפו (דרך אגב רואים מדיוק בתוספות את מעלת השמחה בלימוד ואת השפעתה ולכן עלינו להתחזק בענין הזה) וכן כתב הריטב”א והוסיף שהירושלמי שואל “התלמיד כך, רבו מהו?” והשיבו שהתלמיד, דהינו יונתן בן עוזיאל תוך ד’ אמות (ואולי זה הדגש בגמרא “כל עוף שפורח עליו מיד נשרף”, עליו בתוך ד’ אמות!), הר”ח (במקום) כותב וז”ל “כלומר זיו השכינה היה במושבו”.

לכאורה נראה לענ”ד לבאר יסוד במחלוקת זו, עד היכן הגיע מדרגת קדושתו:
שלפי רש”י קדושת יונתן בן עוזיאל היתה אין ספק גדולה, אך שריפת העוף נבע אמנם בעקיפות מלימודו אבל מי שגרם למעשה לשרפה היו מלאכי השרת, דהינו שמעצמו ממש לא גרם לשרפה אלא רק ע”י מלאכים.
ואילו לפי תוס’ ור”ח יונתן בן עוזיאל, הוא ממש שרף מעצמיותו, ע”י שכינה שהיתה במושבו (עקב לימודו) או מכביכול מתן תורה קטן שהיה כאשר למד.
הנתן פריו (על סוגיתינו) הסביר בדעת הר”ח, שמה שאמר שזיו השכינה במושבו דהיינו כעין קדושת בית המקדש, שהוא מקום השראת השכינה.
הכרם אריה שואל לכאורה מה הרבותא של יונתן בן עוזיאל שהגמרא אומרת לו שהיה גדול שבכולם, שכל עוף שפורח מעליו מיד נשרף, לעומת ריב”ז שהיה קטן שבכולם שהגמרא מספרת על תלמידיו (מסכת חגיגה) שכשעסקו בתורת המרכבה היו מלאכי השרת מתקבצים סביביהם, וכ”ש אצל ריב”ז שהיה גדול מהם שהוא היה רבם?
לפי הר”ח והתוספות, אפשר להסביר בפשיטות, שאצל יונתן בן עוזיאל הוא מעצמיותו שרף מה שאין כן אצל ריב”ז שזה במעשה ממש נבע מהמלאכים.
לפי רש”י מסביר הכרם אריה, שאצל ריב”ז ותלמידיו זה קרה רק שעסקו במעשה מרכבה, כמו במעשה המובא לעיל, אז הגיעו למדרגה כזו, ואילו אצל יונתן בן עוזיאל זה קרה תמיד שלמד תורה וזאת ההדגשה בגמרא “מיד נשרף” שבכל מקום בתורה שהיה עוסק הן בנגלה הן בנסתר היה מיד שורף מה שמעליו, ולכאורה נראה לענ”ד שגם  זאת ההדגשה ברש”י “לשמע דברי תורה” כל תורה במשמע.

לעצם מהות הענין של שריפת העוף, ישנם הסברים עמוקים יותר, הסבר אחד, מסביר הנעם מגדים שהעוף מסמל את המחשבות המבזיקות בלב כעופות פורחים באויר, וגדולתו של יונתן בן עוזיאל שאע”פ שקי”ל (ב”ב קסד:) “אין אדם ניצול מהרהורי עבירה”, אצלו המחשבות כשלמד נשרפו למעלה וכל מעיניו היו משוטטים אך ורק בתורה, הסבר אחר, מסביר העין יעקב שהרי מזיקים מכונים עוף (ע”פ הפסוק “ובני רשף (מזיק) יגביהו עוף”) ואת עיקר מאבקם הם שמים כנגד לומדי התורה, אך יונתן בן עוזיאל הגיע למדרגה כה גבוהה שהמזיקים נפרדו ממנו וכלל לא ניסו להתקרב אליו מכח קדושתו.        

מאור צוברי