ממונם חביב עליהם יותר מגופן
א. ממונם חביב עליהן יותר מגופן?!
בפרשתנו מסופר על המאבק הגדול של יעקב אבינו מול שרו של עשיו. הפסוקים מתארים את המאבק בקיצור נמרץ, אך הרקע למאבק מבואר יחסית בהרחבה. אלא שגם לאחר הרחבה זו, קשה מאוד להבין מה בדיוק קרה רגע לפני אותו מאבק: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (ל"ב, כ"ג-כ"ה)
הדבר הברור מהפסוקים האלו הוא העובדה שיעקב אבינו נשאר, בסיום אותו מעבר של הנחל, לבדו. חז"ל מסבירים את הישארות יעקב בצורה מרתקת: "ויותר יעקב לבדו – אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה – לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" (חולין צא.)
מדרש זה מופלא ומעורר תהיות – הן מצד פשט והן מצד הפסוקים. כיצד מצאו חכמינו ז"ל רמז בפסוקים להבנה זו? אך התמיהה היא בעיקר מצד המהות והמשמעות של המדרש הנותן חשיבות יתרה לממונם של צדיקים.
בנוהג שבעולם, ההתייחסות בעולם הרוח לממון היא שולית ומתייחסת אליו כאמצעי בלבד, ולא כמטרה בעלת חשיבות עצמאית – אך כאן המדרש מגדיל ואומר שממונם של צדיקים חביב עליהם אפילו יותר מגופם. והדברים, כמובן, צריכים עיון גדול.
ב. על דרך הפשט – שמירה על המועט
היו שהסבירו את דברי המדרש על דרך הפשט. כך למשל כותב המאירי במסכת חולין: "תלמידי חכמים מתוך שאין פושטין ידיהם בגזל ושאין מטכסיס שלהם לבקש טרפם בדברים שאינם מהוגנים ראוי להם לצמצם בממונם ולהיות את שלהם חביב בעיניהם אמרו רבותי' ויותר יעקב לבדו על עסקי בדו ועל מה אם לכלים חשובים כבר נאמר ויעבר את אשר לו הא לא נשאר אלא על עסקי פכים קטנים" (מאירי שם)
בסוף דבריו התייחס המאירי ליחס בין פשט הפסוקים לדרש, ועמד על כך שישנו רמז גם בפסוקים עצמם למדרש חז"ל. אולם, המאירי לא מעלה על נס את הדרשה ומסביר אותה בצורה טכנית – מכיוון שהצדיקים מתרחקים מאוד מן הגזל, אזי הממון פחות מצוי להם ועל כן הם חוששים יותר על ממונם.
מחד גיסא הסבר זה מתיישב עם התפיסה הרווחת על מקומו של הממון והרכוש ברוח התורה, אך מאידך גיסא עולה תמיהה רבתי על יעקב אבינו – בשביל ממון שולי הוא הסתכן וחזר לבדו אל מעבר לנחל?!
מה עוד שאנו יודעים כי יעקב אבינו לא היה אדם עני, בלשון המעטה. יעקב עצמו מספר: "ויהי לי שור וחמור שפחה ועבד…" (ל"ב, ו'), לאחר שפרק לפני ראינו את עושרו של יעקב.
נראה, אם כן, שטעם זה פחות שייך לגביו.
ג. ממון מן השמיים
בשיעור זה ברצוני לעמוד על כיוון אחר שהלכו בו רבותינו בבואם להסביר את דברי המדרש – כיוון שמלמד אותנו רובד נוסף בתפיסת התורה את עולם הממון, הבעלות והקנין.
ממקורות רבים אנו לומדים כי פרנסתו של האדם מן השמיים היא. כך למשל למדנו במסכת ביצה: "תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת – פוחתין לו, ואם הוסיף – מוסיפין לו" (ביצה טז.)
נקודה זו, התולה את המזון והפרנסה בהשגחה פרטית, היוותה יסוד ובסיס לכמה מן ההסברים למסקנת המדרש המופלאה, שממונם של צדיקים חביב מגופם.
החיד"א, בספרו מראית עין, משתמש ביסוד אותו זה עתה ראינו בכדי להסביר את המדרש בשם האר"י: "פירש רבינו האר"י ז"ל שהממון בא ממה שמשפיע הקדוש ברוך הוא להם מן השמים וכיון שהוא שפע הבא מלמעלה זהירין מאד שלא לזלזל בו" (מראית עין, חולין צא.)
כאשר אדם מקבל מתנה הוא משתדל לשמור עליה ולא לזלזל בה. אם במתנה מבשר ודם כך דרכו של האדם, אזי במתנה משמיים על אחת כמה וכמה.
עדיין זוקקים הדברים ביאור – מדוע אין לזלזל במתנה זו? היא ניתנה לצורכו של האדם, ולכן על פניו הוא יכול לנהוג בה כרצונו.
ד. עבד העושה בשל רבו
כיוון אחד להבין את יחסנו לממון, לאחר שהבנו את היותו מתנת הא-ל, מצאנו בספר משנה שכיר של רבי יששכר טייכטל הי"ד, בעל הספר אם הבנים שמחה. ר' יששכר עוסק בשאלה גדולה על כלל אבותינו: "הנה ידוע דגדול הוא נסיון העושר, ואף עיני חכמים הוא מעור, כאשר אנו רואים שגם אדם החכם מכל אדם הי' מתירא ממנו והתפלל אל השם יתברך שלא ינסה אותו בזה, כאשר אמר (משלי ל', ח') 'ראש ועושר לא תתן לי', ומקרא מלא דבר הכתוב (דברים ח', י"ד) 'וכסף וזהב ירבה לך מאד ורם לבבך ושכחת' וכו'. עם כל זה אנו רואים שהאבות הקדושים היו כולם עשירים אדירים עד שאמרו (בראשית רבה ס"ד, ז') שזבל פרדותיו של יצחק הי' עולה יותר מעשרו של אבימלך, ובכל זאת לא חטאו ולא סרו מדרכי השם יתברך. וכן נמצאו בדורות שאחריהם עד היום הזה כמה וכמה צדיקי עולם שהי' רכושם רב, ולא מעדו קרסולם מדרך התורה והיראה" (משנה שכיר, פרשת משפטים)
אכן שאלה גדולה היא. פעמים רבות אנו שומעים סיפורי צדיקים על תלמידי חכמים שהיו עניים מרודים, אך כאשר אנו מעיינים בסיפורי התורה עולה תמונה אחרת לגמרי – הצדיקים הגדולים עליהם מסופר בספר בראשית היו כולם בעלי ממון רב. כיצד מתיישבים הדברים על הלב?
ממשיך ומסביר בעל המשנה שכיר: "ואם תתבונן תבין פשר דבר מדוע לצדיקים אין העשירות מזיק כלל, והוא דבאמת איש הישראלי מוכרח לעשירות, או על כל פנים יהיה לו כל צורכו בריוח, כי בלא זה אי אפשר לו לקיים התורה והמצות, כי איך אפשר להתנאה לפניו במצות בטלית נאה, תפילין נאה, וכדומה, ולרש אין כל, וכאשר פירש בזה מרן הא-לוהי בעל נועם אלימלך בליקוטים מאמר הקרא (תהלים קכ"ח, ב') אשריך וטוב לך, ודרשו חכז"ל (אבות פ"ו מ"ד) אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא, וכתב דהכוונה הוא דמה שטוב לך בעולם הזה הוא הכל כדי שיבא על ידו לעולם הבא, כי הדברים הצריכין לעולם הבא המה התורה והמצות, והם אינם יכולים להתפעל ולהעשות אם לא שיש לו כל צורכי עולם הזה יעיי"ש ודפח"ח" (שם)
הוא אף מביא משל בשביל להמחיש ולהדגיש נקודה זו: "ובאמת גם הסברא מחייבת כן, דניקח דמיון אחד ששכר פועלים לעשות לו בית או כלים, אם לא יתן להם האבנים או עצים מאין יעשו, כמו כן אם הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה ובה תרי"ג מצות וצוה עלינו לקיים אותם, מוכרח לתת לנו דברים הצריכים לה אשר בלא זה אי אפשר לקיים אותה"1 (שם)
לאחר שראינו כי הממון בעולם מגיע מריבונו של עולם ונועד לשרתו ולעובדו, מסתבר להבין כך גם את המדרש שלנו: "ועל כוונה זו שמעתי מפי אדומו"ח שליט"א [הג"ר יעקב יוסף גינז אב"ד בוסערמין) לפרש מאמרם ז"ל בחולין (צא, א) מכאן שצדיקים חביב עליהן ממונם יותר מגופן, וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהם בגזל עד כאן, דהכוונה הוא כיון דהצדיק יודע בנפשו שהממון אינו שלו בהחלט ורק הוא כעבד נאמן העושה בשל רבו, ומתירא להוציא על הנאתו אפילו פחות משוה פרוטה שלא לפשוט ידו חס ושלום בגזל, על כן הוא מוסר נפשו עליה והבן" (שם)
אם נדמיין את הממון של האדם כפיקדון שניתן מ-ה' בשביל שהאדם יוכל לקיים את מצותיו ורצונו – כיצד יעלה על הדעת להשאיר, לזלזל או להשתמש שלא לצורך בממון זה?! על כן הצדיקים נזהרים ומקפידים על ממונם יותר מגופן, שכן, כדברי אבא חלקיה בהסבירו לחכמים מדוע בהגיעו לקוצים הוא מרים את בגדו: "אמר להו: זה מעלה ארוכה וזה – אינה מעלה ארוכה" (תעניח כג:)
ה. שורש נשמתנו
כיוון אחר עולה בכמה מספרי החסידות והאמונה. כיוון זה מרחיב את ההשקפה על הממון כמתנת א-ל, אך לא כמתנה כללית גרידא שנועדה לקיום המצוות אלא מתנה מסוימת השייכת לשורש נשמתו של מקבלה. המהר"ל מייסד זאת על הגמרא במסכת בבא קמא יחד עם המדרש שלנו: "כי האדם יש בו ד' חלקים שהם הגוף והנפש והממון אשר גם כן נחשב כמו אחד מחלקיו כמו שהתבאר כמה פעמים, כי הממון של אדם גם כן נחשב חלק האדם כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה (בבא קמא קיט, א) הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל את נפשו. ועוד אמרו (סוטה יב, א) הצדיקים חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם" (נתיבות העולם, נתיב התשובה ה')
עיקרון זה זכה להעמקה מרובה בכתביו של רבי צדוק הכהן מלובלין, שדרך עיקרון זה עומד על יסודות רבים בתורה ובהלכה. אנו ננסה דרך הדוגמאות וההשלכות שהוא מביא להעמיק ולהבין ביסוד המחודש הזה הרואה את קניינו של האדם כחלק משורש נשמתו.
נתחיל בדבריו של ר' צדוק בקונטרס דברי סופרים: "כל הקנינים של אדם הם שייכים לו בתולדה ובשורשו, וכמו שאמרו בריש סוטה (ב, א) דמכריזין קודם יצירה בת פלוני לפלוני וכן שדה פלונית לפלוני, שגם זה דוגמת זיווג שיש לו חיבור בשורש" (קונטרס דברי סופרים ג')
ר' צדוק נוגע כאן באחת השאלות החמורות בהשקפה כאשר לומדים סדר נשים. המשנה הראשונה במסכת קידושין מתחילה במילים: "האישה נקנית". לפעמים קשה להלום מילים אלו – הייתכן שהאישה היא קניינו של הבעל?! אך כאשר רואים את הדברים באור אותו מאיר לנו ר' צדוק, הדברים מתיישבים. המושג קניין אין משמעותו בעלות או עליונות, אלא קשר וחיבור. ה' יתברך הוא זה שמזווג זיווגים, הוא זה שבוחר שורש נשמה של מי מתאים למי. על כן לשון ה'קניין' כאן לא בא להפחית חלילה מערך וקדושת הקשר שבין איש לאשתו. להיפך, הוא בא להצביע על היות הקשר הזה עמוק ויציב. קשר זה בא לא רק בעקבות האהבה שלהם זה לזו, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל העובדה שיוצר הקשר והקניין הוא לא אחר מריבונו של עולם.
ממשיך ר' צדוק ומביא ראיה נוספת ליסוד רוחני זה: "ועל כך אמרו (מז, א) שלושה חינות הן חן אשה על בעלה ומקח על מקחו, דזהו הסימן שהוא זיווג ומקחו השייך לו כאשר יש לו חן בעיניו והוא חושק בו דוקא" (שם)
וודאי שחן אישה על בעלה לא נובע אך ורק מהיופי החיצוני של האישה, אלא גם מהקשר העמוק בין בני הזוג. על כן, לכאורה, תמוהה ההשוואה של הגמרא בין חן אישה על בעלה וחן מקח על לוקחו. אך גם כאן, לאחר שאנו מבינים את החידוש שממונו של אדם קשור לשורש נשמתו, הדברים ברורים הרבה יותר.
אם כן, ראינו כמה הוכחות ליסוד רוחני זה ועל פיו ראינו שניתן לבאר כמה וכמה מצוות הקשורות לעולם דיני ממונות2. כעת עלינו להבין כיצד יסוד זה משליך עלינו ועל היחס לממוננו?
במקום אחר, כאשר הוא בא להסביר את דרשת חז"ל על המילים המפורסמות בקריאת שמע: "בכל מאודך – בכל ממונך" (משנה ברכות ט', ה'), מציע ר' צדוק תשובה מסויימת: "רק שבכל הרכוש עצמו כידוע כי הרכוש שייך לאדם וכל כך יהיה האדם כולו ממולא מאהבת השם יתברך בכל מעמקיו עד שממילא גם בכל קניניו שהם ההתפשטות שלו יהיה גם כן ממולאים מאהבתו יתברך כענין חמורו של ר' פנחס בן יאיר דמחמרא אנפשה לאכול איסור (בראשית רבה ס', ח')" (צדקת הצדיק קס"ז)
מסביר ר' צדוק שהציווי ב'בכל מאודך' אינו שהאדם ישיג הרבה כסף, אלא שאהבת ה' ויראת ה' תהיה ניכרת לא רק בכל לבבו, דהיינו מעשיו וההתנהגות שלו – אלא גם ניכרת ובאה לידי ביטוי בממונו.
הדוגמא שר' צדוק מביא בנוגע לחמורו של ר' פנחס בן יאיר שנזהר מתרומות ומעשרות היא אכן דוגמא קיצונית, אך ניתן לדבר על דוגמאות רבות קרובות יותר לעולמנו. כגון המצוות הקשורות לממומנו של האדם, הידור מצווה שאדם צריך להשקיע בו את כספו, מצוות צדקה ועוד.
בהמשך דבריו מביא ר' צדוק דוגמא נוספת: "וזה ענין שביתת כליו ביום השבת שאז כולו לה' גם כל קניניו" (שם)
במשנה מסכת שבת פרק א', מופיעות מחלוקות רבות בין בית הלל לבית שמאי האם מותר להתחיל לעשות מלאכה בערב שבת כאשר כליו של האדם גומרים את המלאכה בשבת – כגון נתינת פשתן לתוך יורה על מנת לרכך אותו או נתינת בד לתוך צבע על מנת שהצבע ייספג בו.3 בית שמאי מחמירים וסוברים שגם כליו של האדם מצווים על השביתה ואילו בית הלל מתירים וכמותם נפסק להלכה.
את בית שמאי ניתן להסביר כנוקטים בגישה הרוחנית שהציע כאן ר' צדוק – הם רואים בכליו של האדם כחלק מהוויתו של האדם, ולכן הציווי על השבת נוגע גם אליהם. מסתבר שבית שמאי, שהלכה כמותם לעתיד לבוא ומייצגים ברוחם את האידיאל הא-לוהי, יסברו שאכן מצויים ישראל על שביתה זו. בית הלל, לעומתם, שדרכם יותר שייכת לעולם הזה, יתירו את שביתת הכלים בשבת.
לסיום ממשיך ר' צדוק ומסביר כי מידה זו של קישור המון לנפשו של האדם מלווה את יעקב אבינו בכל דרכו הרוחנית: "וכענין צאן יעקב אבינו ע"ה שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה עג, יא) שהיה לו ששים רבוא עדרים דמן השתוות המספר מבואר דהן עצמן ששים רבוא נפשות ישראל. ואם כן בודאי אהבת השם יתברך קבוע גם בהם. ואמרו בזוהר (ח"א קס"ב סוף ע"א) דכוונת יעקב במקלות הוא ענין התפילין דהיינו התקשרות ודביקות מיצוי נפשו להשם יתברך כנזכר לעיל. ומדת יעקב הוא נגד בכל מאודך לקשר כל כך כל מיצוי נפשו עד שגם הקנינים השייכים לו כולן יהיו בכלל ההתקשרות זה" (שם)
הבנה זו קוראת לנו לחשב מסלול מחדש ביחסנו לממון ולקניים שלנו, וגם לגבי קניינו של האחר ויחסינו אליו.
ו. ויאבק איש עמו
לאחר שראינו את היסוד הרוחני הקושר את הממון לשורש נשמתו של האדם, ניתן אולי להבין טוב יותר מדוע בחרו חז"ל לדרוש את דרשתם דווקא במקום הזה, רגע לפני המאבק של יעקב עם שרו של עשיו. יעקב אבינו, איש תם יושב אהלים, מייצג את יראת השמיים בעולם המתרחקת מן הקניינים והעולם החיצון אל תוך אהלה של תורה. לעומתו, עשיו הוא איש ציד איש שדה, אשר עוסק בעסקי החוץ במשאו ומתנו של עולם ומנסה להשיג עושר וגדולה.
בכל מהלך נדודי יעקב לחרן וחזרה לארצו, יעקב נאלץ להתמודד עם ענייני העולם הזה – לגנוב את הברכות מעשיו, להתמודד עם האבן של הבאר, לעמוד איתן מול רמאותו של לבן ולבסוף להשיג עושר ונכסים בכוחות עצמו. רגע לפני שיעקב מגיע להתמודדות הפיזית עם שרו של עשיו הוא נדרש, על פי המדרש, להתמודדות הרוחנית. הוא משאיר חלק מממונו מעבר הנהר וכך הוא עומד במבחן האם הוא רואה את הממון וענייני העולם הזה כמתנת ה' שאין לזלזל בה ויש לייקרה ולהבין את חשיבותה. או שמא, כעשיו, הוא מתייחס לממון כקניינו שלו ללא זיווג והשגחה א-לוהית, וממילא הוא יכול לעשות בו כבשלו ואין צורך לטרוח על ממון מועט כאשר יש לו רב.
לאחר שיעקב מצליח להתמודד עם הניסיון הרוחני בגבורה, הקרב הפיזי בעצם כבר הוכרע.
(הרב ישי יסלזון. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: אורי יעקב בירן לע"נ דן בן ציפורה ינאי ז"ל. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).
1 יסוד זה עולה גם מבחינה למדנית בדבריו של בעל קצות החושן (סימן רצ ס"ק ג) בנוגע למצוות מסויימות: "אבל בצדקה נראה לענ"ד כדברי כסף משנה כיון דכתיבה בתורה מצות צדקה הרי הוא כמו מצות הענקה דיש בו משום שעבוד נכסי וממונו משועבד ליתן לעניים" ויש עוד להרחיב בדבר אך אין כאן מקומו.
2 כדוגמת השבת אבידה, הלנת שכר שכיר, איסור נזק, לא תחמוד ועוד כהנה וכהנה.
3 בימינו ניתן לשאול מעין זה על נתינת טלפון במטען בערב שבת בשביל שהוא ייטען בשבת.