'הכי קרוב לבד'
"בשבת האחרונה של תשע"ה קראנו את פרשת "נצבים", והשבת הראשונה (שבת תשובה) של שנת תשע"ו נקרא את פרשת "וילך". משה רבנו אומר לעם ישראל: "הישארו ניצבים, אהובים שלי. יודעים למה? כי אני הולך". בפרשתינו "וילך" משה, אכן, הולך.
אמאל'ה. איך נישאר בלעדיך, משה רבנו? ובכלל, איך אעשה "נצבים" כשעושים לי "וילך?" האם אפשר להישאר ניצבת על מקומי, לא מאבדת אחיזה ולא נופלת, כשמישהו/משהו כל-כך חשוב שנשענתי עליו – הולך ממני?
ובורא עולם מוסר בידינו גילוי מדהים: אישה, כשאת סומכת על בעלך / על אמא שלך / על חברה טובה שלך / על אחותך / על הרופא שלך / עורך הדין שלך, לא יהיה לך כוח. כל האנשים האלה חשובים ונחוצים בחייך אולם מתי את מקבלת כוח עצמאי? דווקא כשמישהו שנורא סמכת עליו פתאום עושה לך "וילך". פתאום את מקבלת כאלה כוחות יציבה ואינך מבינה מנין.
ואיזו תפילה תצא ממך כשמישהו קרוב לך הולך! אנו רואות את חנה, אחת מגיבורות קריאות התורה וההפטרות של ראש השנה. 19 שנה היא מחכה לילד ואין. מה גרם סוף סוף להולדת שמואל? כיצד התקבלה התפילה שלה לאחר 19 שנה דווקא? המלבי"ם רומז לנו, שאדם יקר לחנה עשה לה "וילך"; בעלה, אלקנה.
18 שנה אלקנה איתה בצרתה: "מה, חנה? למה תבכי ולמה לא תאכלי?"
ולחנה יתן מנה אחת אפים כי את חנה אהב וה' סגר רחמה"(שמואל א. א',ה,ח) "קחי לך מנה כפולה, אשתי. הרי בקרוב תהרי, ואת צריכה לאכול בשביל שניים…".
ופתאום הוא אומר לה "חנה, מספיק. הלוא אנכי טוב לך".(שם, ח) כנראה אלוקים לא התכוון שתלדי. או קיי?"
"מה, גם אתה כבר לא מחכה שאלד יותר??"
כשאלקנה כבר לא מקווה יותר, חנה נשארת לגמרי – לגמרי לבד ומאותו רגע יוצאת ממנה כזאת תפילה. אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל! (שם, כו) היא אומרת לה' בעוצמה. "כולם עזבו אותי – ועכשיו אני ניצבת לפניך". תפילה של אדם בודד היא עוצמתית ביותר.
גם ישמעאל נשאר לבד(גם עליו קראנו בקריאות התורה של ראש השנה). הוא גוסס במדבר ואמו עושה הכל ומשקה אותו במים שיש לה בחמת אבל הוא הולך וגווע והיא אומרת "גמרנו, הוא עומד למות. אני הולכת רחוק. אל אראה במות הילד"(בראשית כא, טז).
"מה, אמא גם את התייאשת מחיי?" מבין ישמעאל ובוכה כזה בכי – "שמע אלהים אל קול הנער".
אמרה לי תלמידה רווקה: "ימימה, ההורים שלי הפסיקו לחכות שאתחתן. בערב שבת אבא פשוט מדלג עלי ומברך את אחותי הקטנה. הם ויתרו עלי!" ואני ידעתי שזהו זה. עכשיו היא ניצבת ומקבלת כוחות-על לתפילה בוקעת רקיעים על עצמה.
זה נכון גם לגבי מי שאמו חדלה לצפות שיצא ממנו משהו, שהוא עוד יהיה תלמיד חכם. עכשיו הזמן שלך לעשות "ובחרת בחיים".
כשאת לבד, עכשיו זו הבחירה שלך.
עד עכשיו קיווית למיליון כיוונים, אבל "תקווה" היא קו אחד וכידוע, קו עובר בין שתי נקודות בלבד. עכשיו זה אני לדודי. אין אף אחד אחר. וזה הזמן שלך לצמוח. לעומת זאת, אם את מקווה לבעל -לאמא – לילדים שלך אז יש לך "רב קו". את כבר לא נוסעת על קו אחד לכיוון ריבונו של עולם וזה מחליש אותך מאוד.
אפרופו, הווייז כמשל. מרוב שאת תלויה בו את נוסעת לבד, כל דקה בודקת את המסך וחושדת: "הוא באמת יודע את הדרך?" וכשמגיעים, גם אחרי בשורת ה-"הגעת ליעד", הוא עדיין ממשיך לתת הוראות:"תסתובב בכיכר". הלו, והרי הגעתי ליעד?
זו פשוט תופעה אנושית מוכרת. הגעת לעבודה הנחשקת / לבן זוג המתאים / לדירת חלומותייך, ופתאום את מתמלאת ספקות ומחפשת דרך נוספת. כנראה גם הווייז לוקה בזה… מה צריך לעשות? למתוח קו אחד בינך לבין היעד. וההישארות לבד נותנת לך כוח לעשות זאת. את לבד עכשיו אז תשארי ניצבת ואת תראי כיצד, כשלא נשאר לך מישהו לסמוך עליו, יצאו ממך כאלה כוחות נפלאים.
ויהי רצון, בעזרת ה', שכל בנות ישראל יזכו לברכת עלי הכהן, כשהוא משתאה מיציבתה של חנה: "לכי לשלום, ואלקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת, מעמו"
שבת של שלום ותשובה לעם ישראל
(נערך ונשלח ע"י דניאל באבאייב מדברי הרבנית ימימה מזרחי – מעלון הידברות – מוקדש להצלחה, לבריאות, לפרנסה, לשלום בית וישועה לכל עם ישראל)