אין ה' שוה-נפש חס ושלום לבחירתם של ישראל, אלא חפץ מאוד כי יבחרו בחיים למען יחיו! הבחירה האנושית היא אמנם עניינו של האדם, אך היא גם עניינו המובהק של ה', שאמנם נתן ביד האדם בחירה חופשית, אך הוא מגלה את רצונו כיצד על האדם לממש את בחירתו.

משה הבין ששני הטקסטים – הן השירה והן התורה – צריכים לשמש כעדים, ו"על פי שני עדים יקום דבר". ברם, לא הרי עד זה כהרי העד האחר, ולכל עד ישנו תפקיד משלו. ה"תורה" היא מעין 'שטר התחייבות', שעליו חותמים בני ישראל ומקבלים על עצמם את האמור בו.

למה אנשים מברכים ביום ההולדת עד 120? למה לא עד מאתיים או כל מספר אחר?

לאחר ברית מואב, מוטלת האחריות על ישראל "לבחור בחיים". דא עקא, שבפרשת וילך מתרחש דבר מה, שאחריו מופיע תיאור קשה למדי בפרשת האזינו. חתימת "התורה" שבפרשת כי תבוא נגמרת, ולפתע הכתוב עובר לדבר על "השירה", שירה ממנה נובעת גישה שונה בתכלית.

האם אפשר להישאר ניצבת על מקומי, לא מאבדת אחיזה ולא נופלת, כשמישהו/משהו כל-כך חשוב שנשענתי עליו – הולך ממני?

האמנם יכול אדם להחליט מהיום למחר על דרך חדשה? מורגל בלשוננו הביטוי 'לפתוח דף חדש'. משמעו, לא נורא שהדפים הקודמים מקושקשים או מלאים בדברי נבלה. אנו נכסה אותם בדף החדש, ורק הוא יהיה לנגד עינינו. אך אם לא נתבונן בדף המקושקש ולא נקדיש זמן למחקו ולנקותו, חזקה על הדף החדש, שכעבור זמן קצר יהיה מקושקש כקודמיו. אם כן אפוא, איך מוחקים וכיצד מתקנים? האומנם יכול כל אחד מאתנו להתחרט חרטה עמוקה על כל מעשיו הרעים בשנה החולפת? וכלום ניתן לעשות זאת כל שנה?

הייתכן שמשה ויתר על חלומו הגדול – להיכנס לארץ ישראל, ובלבד שלא ייהפך למשנהו של יהושע?

אפשר היה לטעון שהפער בין הרוחני לגשמי הוא כה גדול, עד שאינו ניתן לגישור. כפי שהגוף אינו יכול לעלות לשמים, כך הוא לא יוכל להתחבר לתורה.
אולם, המציאות האנושית הבסיסית מכחישה טענה זו – האדם.

שובה ישראל עד ה' א-להיך כי כשלת בעונך – לכאורה קשה, הרי "עוון" הוא חטא במזיד, ואם כן מדוע נאמר "כשלת" – ביטוי ממנו משמע שמדובר בסך הכול במעידה?

התשובה עיקרה אינו בריחה מן החטא (עם כל חשיבותה) אלא תשובה אל ה'.

כאשר הסליחה משכחת את הצער שגרם הזולת, יורד עמה גם הרצון לנקום בזולת על הצער שגרם לנו. על היכולת לסלוח באופן כזה יש להודות לאל.

הגמרא אומרת  "ת"ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר "הנה ימים באים נאם ד' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ד'" וכתיב "ונעו מים עד ים ומצפון …

"כי לא תשכח מפי זרעו" (לא, כא) Read More »

ישנה מצוה המוטלת על כל אחד ואחד לכתוב לעצמו ספר תורה. וכך נאמר בפרשת וילך: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" [דברים ל"א, י"ט]. להלכה נפסק, שבקניית ספרי קודש יוצאים ידי חובת מצות כתיבת …

תורה ושירה Read More »

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (ל"א, א') בשם הצדיקים הקדמונים נאמר: מדוע לא נאמר להיכן הלך משה?  ברם, הכוונה שבדבר היא, שנכנס משה רבינו לתוך תוכו של כל אדם מישראל, בכל אדם מישראל, בכל הזמנים, יש …

דבר תורה לפרשת "וילך" Read More »