‘הכי קרוב לבד’

האם אפשר להישאר ניצבת על מקומי, לא מאבדת אחיזה ולא נופלת, כשמישהו/משהו כל-כך חשוב שנשענתי עליו – הולך ממני?

על התשובה

האמנם יכול אדם להחליט מהיום למחר על דרך חדשה? מורגל בלשוננו הביטוי ‘לפתוח דף חדש’. משמעו, לא נורא שהדפים הקודמים מקושקשים או מלאים בדברי נבלה. אנו נכסה אותם בדף החדש, ורק הוא יהיה לנגד עינינו. אך אם לא נתבונן בדף המקושקש ולא נקדיש זמן למחקו ולנקותו, חזקה על הדף החדש, שכעבור זמן קצר יהיה מקושקש כקודמיו. אם כן אפוא, איך מוחקים וכיצד מתקנים? האומנם יכול כל אחד מאתנו להתחרט חרטה עמוקה על כל מעשיו הרעים בשנה החולפת? וכלום ניתן לעשות זאת כל שנה?

“מאה מיתות ולא קנאה אחת”

הייתכן שמשה ויתר על חלומו הגדול – להיכנס לארץ ישראל, ובלבד שלא ייהפך למשנהו של יהושע?

בין רוחני לגשמי

אפשר היה לטעון שהפער בין הרוחני לגשמי הוא כה גדול, עד שאינו ניתן לגישור. כפי שהגוף אינו יכול לעלות לשמים, כך הוא לא יוכל להתחבר לתורה.
אולם, המציאות האנושית הבסיסית מכחישה טענה זו – האדם.

שובה ישראל עד ה’ א-להיך

שובה ישראל עד ה’ א-להיך כי כשלת בעונך – לכאורה קשה, הרי “עוון” הוא חטא במזיד, ואם כן מדוע נאמר “כשלת” – ביטוי ממנו משמע שמדובר בסך הכול במעידה?

תשובה

התשובה עיקרה אינו בריחה מן החטא (עם כל חשיבותה) אלא תשובה אל ה’.

"כי נשני אלוקים" – מסליחת העבר להפריית העתיד

כאשר הסליחה משכחת את הצער שגרם הזולת, יורד עמה גם הרצון לנקום בזולת על הצער שגרם לנו. על היכולת לסלוח באופן כזה יש להודות לאל.

"כי לא תשכח מפי זרעו" (לא, כא)

הגמרא אומרת  “ת”ר כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר “הנה ימים באים נאם ד’ אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ד’” וכתיב “ונעו מים עד ים ומצפון

תורה ושירה

ישנה מצוה המוטלת על כל אחד ואחד לכתוב לעצמו ספר תורה. וכך נאמר בפרשת וילך: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם” [דברים ל”א, י”ט]. להלכה נפסק, שבקניית ספרי קודש יוצאים ידי חובת מצות כתיבת

דבר תורה לפרשת “וילך”

“וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל” (ל”א, א’) בשם הצדיקים הקדמונים נאמר: מדוע לא נאמר להיכן הלך משה?  ברם, הכוונה שבדבר היא, שנכנס משה רבינו לתוך תוכו של כל אדם מישראל, בכל אדם מישראל, בכל הזמנים, יש