כל בן אדם בכלל וכל יהודי בפרט, שדרגת קדושתו גבוהה מזו של כל שאר הברואים, עשוי לבוא לידי החמצה היינו כישלון במשימה, ולכן הוא נדרש לשמור על עצמו כדי שלא יפול, שלא יחטא, שהרי החטא הוא מלשון להחטיא את המטרה, בדומה לחמץ שבמידה ולא עושים הכל על פי המצוה מסתכנים בהחמצת המטרה.
בחג הפסח אנו מצווים להסב באכילת שלושה עד חמישה כזיתות המצה ושתיית ארבע כוסות היין במהלך ליל הסדר. המצה האמצעית שממנה בוצעים את האפיקומן היא אחד ממוקדי העניין המרכזיים בחג הקדוש. את האפיקומן אנו אוכלים לזכר קרבן הפסח, שהיה שה, כבש או עז, והיו מקריבים אותו בבית המקדש. בספר דברים טז, פסוק יד כתוב: "ושמחת,
לכל דור, לכל מצב חברתי ולכל השפעה תרבותית - תשובה אחרת. אין אפשרות לענות תשובה אחת לכולם.
במאמר נכבד זה נסקור בהלכה ובאגדה את העניין המיוחד הזה בו יש לנו את החיוב בהוראת החכמים, לשתות בהסיבה בליל הסדר ארבע כוסות יין.
אחת מהמצוות החשובות ביותר בפסח ובכלל היא מצוות ביעור החמץ, כשצריך להקפיד לבצע אותה כהלכה עם נר, כדי שאפשר יהיה להגיע לכל הפינות החשוכות מבלי לפספס אף גרגיר. כמו בכל המצוות, גם כאן יש הסבר עמוק יותר, שמסתתר בפנימיות המצווה והוא שגם ובעיקר אנחנו נדרשים לבער את החמץ מקרבנו, כשאם התורה הקדושה מצווה עלינו לטהר
חידוש תורה לכבוד חג הפסח לעילוי כל נשמות ישראל שאין מי שיגיד עליהן קדיש: "...שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו...": הפירוש כאן לפי הפשט הוא שהקב"ה הציל אותנו מפני כל האויבים שבזה אחר זה איימו להשמיד הן את הגוף והן את הנפש של עם ישראל, החל בתקופת התנ"ך ועד היום. אולי ניתן לפרש זאת בצורה
כמה דברים היו צריכים לקרות כדי שאפשר יהיה לראות את גלעד שליט שוב איתנו בין כשהוא מתפלל בכותל המערבי, בין כשהוא מדליק נר חנוכה ובין כשהוא חי את חייו כפי שהוא רוצה ומבין כאדם חופשי, וכנראה שדווקא הוא יהיה זה שירגיש בחג הפסח הקרוב מה גדולה היא הזכות להיות בן חורין ואת משמעות העניין ברמה
ישנו פסוק האומר "שבעת ימים מצות תאכלו" כלומר שהציווי הנובע מהפסוק הוא לאכול מצות כל שבעת ימי חג הפסח. ולעומת זאת ישנו עוד פסוק האומר "ששת ימים תאכלו מצות" כלומר צריך לאכול מצות רק שישה ימים?!
לכאורה קשה שהרי הגדי צודק במה שעשה והחתול לא צודק ואם כן הכלב צודק שהעניש את החתול במה שעשה והמקל לא צודק והאש צודק המים לא צודק השור צודק השוחט לא צודק המלאך המוות צודק ואם כן נשאלת השאלה שהקב"ה לא צודק????? אלא הפשט הוא שגדי צודק והחתול אכן לא צודק אבל הכלב לא צודק
החת"ס שואל למה לפני כל ברכה עשה מברכים ברכה ולפני מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים שזה מצוות עשה של "והגדת לבנך" אין מברכין ? ומיישב א' : דכל המצוות כעין נטילת לולב שופר וכדו' הם מצוות דיש עשייה לאחר הברכה משא"כ סיפור היציאה דהם רק דיבורבעלמא (ועוד שאין שיעור של זמן, אפשר לספר דקה
http://david-k.jimdo.com מדוע תיקנו 4 כוסות כנגד 4 לשונות גאולה,יכלו לקחת 4 מצות? ועוד, למה בנוסח "מה נשתנה" אין שאלה על 4 כוסות? ועוד, מדוע שר האופים קיבל עונש מוות כשכל עוונו היה שבטעות נכנסה לו אבן לאוכל, וזה היה עוד במטבח, ואילו שר המשקים שהגיש לפרעה את הכוס עם הזבוב עונשו היה רק בכלא? ועונה
ארבע כוסות משום מה?
מדוע היה צריך לתת ר' יהודה סימנים במכות מצרים, ומה משמעות סימנים אלו?
אבא יתברך עובר, עם נר ונוצה, מחפש, בודק. אנחנו חרדים, מחכים. אחרי שבועיים של נקיון החמץ, של חיפוש יסודי ומדוקדק בכל פינה אפשרית בנו- חיפוש אחר חמץ שנתקע בסדקים או התחפש למשהו אחר, חיפוש גאווה מיותרת, עצבות, רגש לא נקי..
בפסח יצאנו בחיפזון, עם ישראל עזב את ארץ מצרים בבהלה ורץ למדבר. בחג שבועות עוצרים [עצרת מלשון לעצור] את המרוץ, ובמתינות ובישוב הדעת מקבלים את התורה. לכן בפסח אוכלים מצה הנאפית בחיפזון, ובשבועות מקריבים קרבן המכיל בתוכו חמץ, הנאפה לאט ובמתינות. כאשר נמצאים במצרים במקום הטומאה - מי שבורח באיטיות ובמתינות ייחשב לחוטא. מכיוון שמטומאה
ליל הסדר-מדוע דווקא שם זה? כמובן שאומרים שזה בגלל הסדר של הברכות (קדש רחץ כרפס יחץ..) אבל רבי אהרן מקארלין (או משהו כזה...) אומר שהכוונה שמסתתרת כאן היא שכשאנחנו עושים את כל הסדר (לכבוד פסח וליל הסדר...) אנחנו גורמים לכך שבשנה עצמה יהיה לנו יותר קל, ויותר מסודר, בזכות ליל הסדר... ולכן קוראים לזה ליל
במבט שטחי על החיים, נתפסים המושגים 'עבודה' ו'שמחה' כמושגים סותרים זה את זה. הרבה אנשים עובדים, חשים שמחה ורוגע בזמן יציאתם לחופשה. דווקא כשמפסיקים לעבוד מרגישים שמחה. ביהדות, מושגים אלו מתאחדים: "עבדו את ה' - בשמחה" [תופעה מרתקת היא, שדווקא יצחק אבינו - המסמל באישיותו את מידת הדין הקשה והתובענית - קרוי על שם השמחה
על פי ההלכה אסור לאכול מצה בערב פסח לפני ליל הסדר. לא רק זאת, אלא שהגמרא משווה את זה למי ש"בא על ארוסתו בבית חמיו". נראה לא ברור מדוע יש בזה משהו כל כך חמור. לכאורה היינו אומרים שכל הסיבה היא משום שרוצים שאדם יאכל את המצה בתיאבון כאשר יגיע הערב, ולא יתמלא מטעם המצה
נמצאים אנו בימים האחרונים לקראת ליל הסדר,לקראת חג חירותינו, ולכאורה, ישנה שאלה מתבקשת, מה הקשר בין אכילת מצה שמורה שחובה עלינו לאוכלה בלילה הראשון עבור קיום מצוות אכילת מצה לבין חג החירות? הרי לכאורה אין שום קשר חוץ מענין שלא הספיק בצקם להחמיץ, הרי גם ענין זה לא ברור ואפשר לשאול סוף כל סוף מדוע
מובא בגמרא במסכת פסחים שיש שלושה אופנים לבער את החמץ: 1. על ידי שריפה. 2. על ידי שמפזר וזורח לרוח. 3. על ידי שמטיל בים. אומר עלזה החתם סופר, שניתן לראות רמז לכך בעונש שניתן למצרים: 1. "וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש" 2. וילך ה' את הים ברוח קדים עזה" 3. וינער ה'
בסדר ההגדה אנו נוהגים לנסות ולגלות "כמה מכות קיבלו מצרים". למרות שנראה ברור שהעם המצרי קיבל 10 מכות, מנסים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא לנסות ולדרוש כמה שיותר מכות למצרים. לפי רבי יוסי הגלילי קיבלנו מצרים 60 מכות, לפני רבי אליעזר לקו 240 מכות, ורבי עקיבא טוען שמצרים חטפו בסך הכל 300 מכות.
האמירה "הא לחמא עניא" איננה מיועדת רק ליושבים סביב השולחן בסדר, כדי להזכיר להם את המאורע ההיסטורי. פסח הוא גם החג שבו מארחים עניים סביב שלוחן הסדר - "כל דכפין ייתי וויכול". אותם העניים יכולים להרגיש רע עם העובדה שעליהם להזדקק למתנת בשר ודם, ולשבת עצובים ומדוכדכים. האמירה הזו מיועדת גם אליהם, לעידודם - אל