בתחילת הפרשה, יהודה המנהיג ניגש ליוסף המחופש למלך פרעה, וחוזר מחדש על חלק מהאירועים שקרו בין משפחת יעקב למלך המצרי, ומסכם בכך שאביו [=יעקב] לא יעמוד בצער הנפשי על ניתוק בנו, בנימין, ממנו. רגע לפני התגלותו של יוסף לאחיו, ישנה הנחייה של יוסף להוציא את כל המצריים מחדרו. הנחייה זו נבעה מכך ש"ולא יכל יוסף
יוסף אומר לאחיו בשלחו אותם "ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך" (בראשית מ"ה\כ"ד). מסביר על זה רש"י - "אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך". יודע היה יוסף - מנסיונו המר, את נטייתם של אחיו להגיע לחקר האמת בכל מחיר, וחושש היה שמא בלהט הויכוח האידיאולוגי אשר ללא ספק יתפתח ביניהם בדרכם להביא את יעקב מצרימה
יוסף אומרלאביו "וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי" (בראשית מ"ה\י'), וכי ארץ גושן היתה קרובה לבירת מצרים, אשר בה מן הסתם ישב יוסף? והלא שכנה בפאתי מצרים, וקרובה היתה יותר לארץ ישראל, וכיצד מבטיח יוסף "והיית קרוב אלי"? אלא, בא הכתוב לרמז לנו כי לא תמיד יש לבקש את השכנות הגיאוגרפית בין ענפי המשפחה, ולעיתים
הפסוק אומר "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" (בראשית מ"ה\ד'). לא להקניטם הזכיר כאן את ענין המכירה - אלא אדרבה: לרצותם ולתאר בפניהם את גודל אהבתו אליהם: גם "אשר מכרתם", בשעת המכירה ממש - כאשר הפקרתם אותי תמורת בצע כסף, לא פגה אהבתי אליכם, ולא נפגמה האחווה; גם אז הייתי ונשארתי "יוסף אחיכם"! (פנינים
יוסף אומר לאחים "אני יוסף העוד אבי חי" (בראשית מ"ה\ג'). והרי כבר אמרו לו האחים כי אביהם חי, ולא עוד אלא שגם לפני כן שאלם על זאת, והשיבו לו כי חי הוא אביהם! אלא, מוחזק היה יוסף באחיו כי עלולים הם לכחש בנסיבות מסוימות: שהרי יהודה עצמו אמר ליוסף לפני כן כי "יש לנו אב זקן
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני (בראשית מ"ד\י"ח): "אליו" - אל עצמו, אל פנימיות לבבו שלו. שהרי מתחילה רבו הספקות והשאלות בלבם של אחי יוסף, ויהודה בראשם, על מה עשה להם ה' ככה, ומדוע הגיעום הדברים כפי שהגיעו. אבל עתה מתחיל יהודה להבין, אם לא בשכלו - אזי בתחושותיו, כי ההשגחה העליונה מציבה בפניו עתה