כשאנו אומרים משל, אנו לוקחים דבר שאנו לא יכולים להבין, כי הוא גדול ובלתי נתפס, וממשילים אותו לדבר שאנו יכולים להבין – קטן וקל להבנה. בנבואה המשל הוא תחית המתים, והנמשל הוא דבר הרבה יותר גדול – תחית עם ישראל, 'העצמות היבשות' שיחזרו לארצן.
מנהג רווח הוא, שקוראים בתורה במהירות את הקטע העוסק באיום, "התוכחה". אולם, אין זה פוטר אותנו, בלימודנו העצמי, מלעיין בפרשה זו בעומק. זאת, במיוחד כאשר יש בפרשה זו התייחסות לשאלה קשה אך חשובה – מה, על פי התורה, אמורה להיות התגובה שלנו לאסונות.
הרמב"ן בפירושו לתורה על פרשיות התוכחה, הן בפרשת בחוקותי והן בפרשת כי-תבוא, מעמיד את שיטתו הייחודית לפיה התוכחה שבויקרא היא נבואה על חורבן הבית הראשון, והתוכחה שבדברים היא נבואה על חורבן הבית השני. פירוש זה משתלב היטב עם שיטתו של רמב"ן במקומות רבים במקרא, לפרש את התורה פירוש היסטורי: כך הוא מפרש את סוד ששת ימי בראשית בהקבלה לששת-אלפי השנים שקיים בהם העולם (בראשית ב', ג); כך הוא מפרש את מעשי האבות ע"פ העיקרון של 'מעשה אבות סימן לבנים' (בראשית י"ב, ו); וכך הוא מפרש את שירת האזינו כנבואה הכוללת את כל תולדות ישראל.