הקב"ה שברא את כל העולם וגם את בני האדם יודע שהדרך היחידה בה יכולים הם לזכות לחיי הנצח והעולם הבא היא רק בדרך ד', האמונה, התורה והמצוות, וחרף כך אין הוא מכריח אף לא אחד מבניו ובנותיו היקרים והאהובים ללכת בדרך זו, כי אם מעדיף שילכו בה מתוך רצון פנימי תוך שימוש בזכות הבחירה החופשית.
איתא בגמרא יבמות (דף סג:) "במערבא כי נסיב איניש איתתא אמרי ליה "מצא" או "מוצא", "מצא" דכתיב "מצא אשה מצא טוב", "מוצא" דכתיב "ומוצא אני מר ממות את האשה". והשאלה היא, מה פשר הדבר שהיו שואלים אותו "מצא" או "מוצא", וכי חתן זה היה מוכן להתחתן עם אשה שהיא מר ממות? ועוד, הא אמרו במסכת
איתא בגמרא במסכת יבמות (דף סג.) "אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר 'ויקרא את שמם אדם'". ויש לתמוה על גמרא זו, אם אדם שאיו לו אשה אינו אדם, אם כן מה הוא, וכי הוא בהמה, מלאך או מה? ראיתי סיפור באתר 'הידברות' שיאיר את עינינו בענין הזה. במשפט המפורסם שנערך
איתא בגמרא במסכת יבמות (דף סב:) "אמר רבי תנחום אמר רב חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה". יש להעיר על גמרא זו, דמשמע מכאן, שאדם שהוא רווק אין לו שמחה, ולכאורה המציאות אומר להיפך, דהנה רואים שיש אנשים שהולכים לטיול ושמחים, אוכלים ושמחים, קונים דברים חדשים ויש להם שמחה, אז א"כ מה
בסוף פרשת בלק מסופר על פינחס שעצר את המגיפה עם בנות מדיין בכך שהרג את זמרי בן סלוא ואת המדיינית. כשכר על פעולה זו מבטיח לו ה' : לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום:עד היכן מגיעה חשיבותו של השלום בעיני ה'בזכות השלום ה' מוכן למנוע גזירות פורענות. כמאמר הפסוק :חבור עצבים אפרים הנח
המילה "בחור" מתארת אדם צעיר ולא נשוי והיא כלולה במילה "מובחר" בתוספת האות "מ" שערכה בגימטריה 40, אותם 40 ימים בהם משה רבינו ע"ה שהה על הר סיני וקיבל את התורה הקדושה, ללמדנו שכשאדם מתחתן הוא מתקרב יותר אל השם יתברך מאחר ונפתחות לו עוד הרבה אפשרויות להאיר את אור השם בעולם בצורה שלמה יותר
קדיש וקדושה בתפילה בציבור דורשים לפחות מניין, כך שאי אפשר להתחיל תפילה בציבור אם אין עשרה אנשים, אף אם חסר רק אדם אחד להשלמת המניין וליצירת התנאים ההכרחיים לצורך המעמד. מה שמיוחד במספר 10 בין יתר הדברים זאת העובדה, שזהו המספר הקטן ביותר המורכב משתי ספרות, ומכאן אפשר ללמוד שאם האדם רוצה לקדש את עצמו
טעם שבירת הכוס- בונים בית המקדש וויתור אחד לשני מה הטעם שבדיוק אחרי ששוברים את הכוס מתחילים לשיר וכו' לכאורה היה צריך לעשות חמש דקות דומיה לזכר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"ומה הטעם אלא הפשט הוא ששוברים את הכוס בשביל הזכר לחורבן בית המקדש וכאן הזוג בונה בית מקדש והטעם הוא שבבית המקדש הדבר העיקרי
יפה שיחתן של ...... לא בדיוק דבר תורה אלא סיפור יהודי... הכל שמחין התזמורת מנגנת את מרש החתונה החתן הלבוש קיטל מלווה בשושבנין ונרות בידיהם אל עבר החופה לאחר שכיסה את פני הכלה בהינומה. עוד בטרם קידשה לומר במעמד זה מקבל את הכלה תחת חסותו. שם ממתין לו הרב. ושוב יוצאים המחותנים הבאם לשמח חתן
אחת הבעיות הקשות בחברה הדתית, כמו בחברה הכללית היא בעיית הרווקות המבוגרת. מאז שנות ה-70 ישנה מגמה של עלייה בגיל הנישואים. בשנת 2001 היה הגיל הממוצע בנישואים ראשונים של גברים בישראל 27, ומאז לצערנו ממוצע גיל הנישואין עולה, ועלייה זו [בנתונים] ירידה היא [מבחינה רוחנית]. כדי לפתור בעיה יש למצוא ולאתר את שורשה הפנימי, ומתוך
כתוב "מצא אשה מצא טוב" (ויפק רצון מה') ולעומת זאת "ומוצא אני מר ממוות את האשה". 1. מדוע כפל לשון "מצא"? 2. איך מיישבים את הסתירה בין הפסוקים? ניתן להסביר זאת בכמה דרכים, אחת מהן היא שאדם שהכיר בחורה, ויוצא איתה כמה חודשים וכיף להם ביחד, ושהחליטו להתחתן ולהקים בית, זה נקרא מצא אשה -
"ענבי הגפן בענבי הגפן - דבר נאה ומתקבל" האמרה משווה את בני הזוג לגפן משתי סיבות: האחת, משום שדרך גידולו של כל פרי היא כלפי מעלה בתחילת פרח ואחר כך צומח פרי במקומו. ואשכול ענבים, אין הדבר כך, האשכולות צומחים כלפי מטה. זה סמל האושר בחיי הנישואין: כשבני הזוג נוהגים איש ברעהו בהכנעה ובויתור ומורידים
בפרקי דרבי אליעזר סוף פרק טז למדנו: ``החתן דומה למלך - מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה; מה המלך הכל מקלסין אותו, כך החתן הכל מקלסין אותו כל שבעת ימי המשתה; מה המלך פניו מאירות כאור חמה, כך החתן פניו מאירות כאור החמה, שנאמר (תהלים יט,ו): `והוא
המשפחה משולה לבית, כאמור בברכות הנישואין "והתקין לו ממנו בנין עדי עד". וכך אמר רבי יוסי (שבת דף קיח עמוד ב) "מימי לא קריתי לאשתי אשתי... אלא: לאשתי ביתי". המהר"ל מפרש שבנישואין נעשה יחוד של שני הפכים: זכר ונקבה, ויש להוסיף, מרקעים שונים, לפעמים משני שבטים, ומשתי משפחות שונות, או מעדות שונות, ורק השכינה שביניהם
"הרי את מקודשת לי"- מעשה הקידושין העומד במוקד החופה בא לידי ביטוי במתן תורה מיד החתן- ליד הכלה. מדגיש הכתוב "מימינו אש דת למו" (דברים ל"ג, ב'), ו"אש דת" זו עתידה להינתן לכנסת ישראל על ידי ריבון העולמים, אשר יושיט לה ביד ימינו את התורה כטבעת נישואין ויאמר לה "הרי את מקודשת לי", ומכאן המקור
המשנה מביאה על יום טו באב את הפסוק "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו" ומסבירה שם כי "יום חתונתו" - זה מתן תורה, ו"ביום שמחת לבו" - זה בנין ביהמ"ק. בפשט הגמרא נראים הדברים כמו דרשה על הימים הללו. אך יש מסבירים שכך היה הבחור עונה לבחורה שבחר בה כי יסוד הבית
בן רבינא חיתן את בנו: ראה את החכמים, שדעתם מבודחת עליהם ביותר, הביא כוס של זכוכית יקרה ושברה לפניהם, ונעצבו אל ליבם (ברכות ל"א). על כך כתבו בעלי התוספות : "מכאן נהגו לשבור כוס זכוכית בנישואין". יש סוברים,שאין טוב בלי רע, כשם שאין אור בלי חושך. כך אין שמחה בלא עצב, לכן יש להזכיר את
הטעם לשבת חתן מובא בפרקי דרבי אליעזר: "ראה שלמה (המלך) שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה את בית המקדש בנה שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבים בין שני השערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעים שהוא חתן, והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות וכו', משחרב
נאמר במדרש: אמר רבי אבהו: נטל הקב''ה כוס של ברכה ובירכן (את אדם וחווה), אמר רבי יהודה בר רבי סימון: מיכאל וגבריאל היו שושביניו של אדם הראשון. אמר רבי שמלאי: מצינו שהקב''ה מברך חתנים ומקשט כלות וכו' (מדרש רבה בראשית ח).
מספרים, שלביתו של רב זקן בירושלים באו כמה תלמידים להיבחן אצלו לקבלת הסמכה לרבנות. התלמידים הגיעו בשעת הערב, כפי שנקבע מראש, אך הרב ביקשם להמתין , כי יש לו אורחת בחדר השני. התלמידים המתינו שעה ארוכה והתפלאו, כיצד הרב מבזבז את זמנו עם אורחת בחדרו והוא נותן להם לחכות. לאחר זמן יצאה אשתו מהחדר. אמר
מטרוניתא אחת שאלה את רבי יוסי בן חלפתא : לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה : לשישה ימים. אמרה לו: ומאותה שעה ועד עכשיו מה עושה? אמר לה : יושב ומזווג זיווגים,בתו של פלוני לפלוני . אמרה לו : וזוהי אומנותו? אף אני יכולה לעשות כן. כמה עבדיםוכמה שפחות יש לי, ובשעה קלה
הגמרא אומרת כי יש הוכחה מן התורה, מן הנביאיםומן הכתובים, שהזיווגים באים מאת הקב"ה. מן התורה שנאמר (בראשית כד): "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר". מן הנביאים שנאמר (שופטים יד): "ואביו ואימו לא ידעו כי מה' הוא". מן הכתובים שנאמר (משלי יט): "בית והון נחלת אבות ומה' אישה משכלת". (מועד קטן יח,ב)
קריעת ים-סוף הייתה נס, כי הוא שלא כסדר העולם. כך גם זיווגו של אדם הוא למעלה מסדר העולם. האיש והאישה, בטבעם, הם מחולקים, והכוח לאחדם יחד מגיע מדרגה שהיא למעלה מהעולם. (המהר"ל מפראג)
בימי התלמוד היה המנהג לתת עטרה בראש החתן והכלה. העשירים עשו העטרה של זהב והעניים מענפי עץ עבות ומן ורדים (מסכת סוטה מ"ט) סותרין שערות ראש הכלה וקולעין אותה מחדש קודם החופה, שכן הקב"ה קלע לחווה וקשטה בכ"ד קשוטין והביאה אל האדם (מסכת עירובין י"ח). מכסין הכלה בהינומא על ראשה ועל פניה כדכתיב ברבקה "ותקח
כשהחתן והכלה עושים את דרכם לחופה, הם אינם הולכים לבד, אלא מלווים על ידי הוריהם השושבינים. החופה, אשר מחברת ומאחדת את הזוג הצעיר למשפחה חדשה, מהווה גם פרידה ממשפחותיהם שלהם. פרידות מטבען הן עצובות, אך פרידה זו שונה מכולם. תחת החופה באה יצירת האדם לכדי תכלית, ובכניסתו אליה מביע הזוג את רצונו להצטרף למעגל קיומו
האשכנזים נוהגים ללוות את הזוג לחופה כאשר הם אוחזים בנרות הדולקים בידיהם וזה כנגד הימים בהם נאסרו קיומם של חופה וקידושין, וזוגות יהודיים נאלצו להתחבא ולהתחתן בסתר. על תקופה זו, לאחר חורבן בית שני מסופר:" בימי השמד לא היו יכולים לעשות חופה לעיני כל, והיו עושים העניין בצנעה. ומי שהיו אצלו נרות דולקים על המפתן,
הגמרא אומרת על המשמח חתן וכלה - "רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: (ירמיהו ל"ג) כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'". הקמת משפחה משולה לבית, כאמור בברכות הנישואין "והתקין לו ממנו בנין עדי עד". ולכן גם אמר רבי יוסי (שבת דף קיח עמוד ב) "מימי לא קריתי לאשתי