החסד ברמה האישית
פרשת כי תצא, האחרונה בנאום המצוות שבספר דברים (הפרשות הבאות כבר עוסקות ישירות בהכנות לכניסה לארץ), משופעת מאוד במצוות – היא הפרשה עם מניין המצוות הגבוה ביותר בתורה. בהסתכלות ראשונה, אין למצוות שנקבצו בה שום מכנה משותף; נדמה כאילו הן נדחפו כולן ברגע האחרון, ההזדמנות האחרונה להימנות.
אך אין זאת כך. קיימים מספר מכנים משותפים בפרשה, ונתמקד הערב באחד חשוב במיוחד – בדגש שהפרשה נותנת על החסד וההנהגה לפנים משורת הדין, בעיקר ברמה האישית.
אכן, ההבדל בין פרשתנו לפרשת שופטים שקדמה לה ברור ובולט לעין – בפרשה הקודמת העיסוק הוא בדינים ותפקידים ציבוריים, כדוגמת בי"ד גדול, מלך, כהן משוח מלחמה ועוד; בפרשתנו, הדיון הוא ברמתו של היחיד.
אך ההבדל הזה איננו מתבטא רק בתוכן המצוות, אלא גם באופי שלהן – הפרשה הקודמת תיארה יציאה למלחמה כפעולה ציבורית, מלאת התרוממות רוח ואידאלים נשגבים; פרשתנו נפתחת בדין אשת יפת תואר, בו אנחנו יורדים אל החייל הבודד ומנחים אותו כיצד לנהוג עם אזרחי האויב המפוחדים, איך לטפל בבחורה העלובה והבודדה שנפלה בשבי.
נקל להבחין בדגש המיוחד של פרשתנו ע"י השוואה בין הציוויים השונים על מצוות השבת אבידה וחיוב פריקה וטעינה. בפרשת משפטים, כך מנוסחים הדברים: כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. (שמות כ"ג, ד-ה)
אך בפרשתנו האמירה היא שונה: לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ. (דברים כ"ב, א-ד)
כמה רב ההבדל! בפרשת משפטים, מדובר על אדם שאינך אוהב ואינך מרחם עליו; חובה עליך להשיב לו את נכסיו, שהרי הם שייכים לו – אך זו לבדה הסיבה. בפרשתנו, מדובר על "אחיך", שעליו את מרחם ולו אתה דואג. ייתכן שמבחינה ממונית, כלל אינך חייב להחזיר לו את אבדתו – הדבר האבוד אינו רק "תועה" אלא "נידח", אין סיכוי שישוב לבעליו והגיוני שהיה כאן ייאוש; אך עדיין עליך להתאמץ כלל יכולתך להשיב את האבדה לבעליה.
החובה לדאוג לאחיך מעבר למה שהדין הממוני מחייב מתבטאת גם לגבי דיני משכון: כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת-הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. … לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. (שם כ"ד, י-יג, י"ז)
אין הצדקה משפטית של ממש להגבלות הללו – "בעל חוב קונה משכון", מדייקת הגמרא (ב"מ פב.) מפסוק י"ג; אך אנחנו מצווים לנקוט בדרך של חסד מיוחד כלפי אחינו.
עניין דומה עולה גם באיסור ריבית: לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. (דברים כ"ג, כ-כא)
לקיחת ריבית אינה מהווה גזל. אין הבדל מהותי בין נטילת שכר על שימוש בקרקע או בנכסים אחרים של האדם, לבין נטילת שכר על שימוש בכסף; ובנוסף, כיצד מותר ליטול אותה מהנכרי אם זו פגיעה ממונית? ברור שהפעולה הזו נאסרה מתוך מגמה להגן על החלשים והעניים – אלו סוג האנשים שלוקחים הלוואות במציאות של התורה, לא מיליונרים שמבקשים קו אשראי מהבנק – וכיוון שהם אחינו, אנחנו מחויבים לפעול עימם מעבר לשורת הדין.
ידוע הסיפור בגמרא על "הנהו שקולאי", הפועלים שנשכרו להוביל חבית אך התרשלו במלאכתן ושברוה; רב פסק שהם פטורים מתשלום הנזק, ועוד חייב את בעל החבית לתת להם שכרם: רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין (משלי ב) למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי אמר ליה זיל הב אגרייהו א"ל דינא הכי אמר ליה אין (משלי ב) וארחות צדיקים תשמור: (ב"מ פג.)
עקרונות פרשתנו של הליכה לפנים משורת הדין ודאגה לאחינו החלשים מוצגים כאן כחובה גמורה, עניין שאין לנו יכולת להתעלם ממנו.
מורנו הרב עמיטל זלה"ה היה מדגיש פעמים רבות את החובה להיות קשוב לצערו של האדם היחיד, לא רק לצרת הציבור; כך אנחנו לומדים מרבן יוחנן בן זכאי (כמובא בגיטין נו:), שבעמדו לפני השליט הרומאי לאחר שנמלט מירושלים הנצורה ביקש רק שלוש דברים – ואחד מהם היה "רופאים לרבי צדוק", שסיגף את עצמו בתעניות רבות בתפילה על ירושלים. גם כשאנו עסוקים בהתמודדות עם משבר לאומי, אל לנו להתעלם ממצוקתם של היחידים. עניין זה משמעותי במיוחד בשעתנו, בה החברה מתמודדת עם קושי כלכלי שפוגע באופן חריף ביותר במגזרים מסוימים – ההסתכלות על הצרכים של העם כולו, מתוך מחשבה והתחשבות גם בעתיד הכלכלי, חשובה ויקרה; אך אסור לה שתמנע מאיתנו לשמוע את קול המבוגר הבוכה, היחידים שעולמם התערער – ובשעת מצוקה שכזו גם לתמוך ככל יכולתנו, לפעול לפנים משורת הדין שהיא בעצם בחובה גמורה.
(הרב משה ליכטנשטיין שליט"א. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת כי תצא ה'תש"ף, סוכמה ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).