"עלי להקים!": על אחריות וערבות הדדית
פתיחה
במהלך הפרשה מתוארת הכניסה לארץ, ומפורט הציווי על הקמת מזבח וכתיבת התורה: "וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד… וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב". (דברים כ"ז, א־ב, ח)
היכן בדיוק יש להקים את המזבח לא נאמר, ואכן קיימות שיטות שונות בנוגע למקום, מהגלגל הסמוך לירדן, ועד למקומות מרוחקים הרבה יותר. בין כך ובין כך, מה שברור מן הפסוקים הוא שהקמת המזבח צריכה להיעשות בו־ביום שבו חוצים את הירדן. במילים אחרות, הדבר הראשון שעושים כשנכנסים לארץ, לפני שמחפשים איפה לישון, לפני שתופסים חדרים – הוא כריתת ברית עם הקב"ה. כך נכנסים לארץ ישראל.
אחריות וערבות הדדית
הכניסה לארץ פותחת תקופה חדשה עבור בני ישראל. וכן אנחנו רואים בפסוקים שמופיעים מיד לאחר ציווי הקמת האבנים: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". (דברים כ"ז, ט־י)
במעבר הירדן והכניסה לארץ, בני ישראל נהיים לעם ה'. כמובן, גם במדבר הם היו עבדי ה' והלכו אחריו, אלא שכאן היותם עם ה' מקבלת משמעות חדשה, בשני אופנים: אחריות וערבות הדדית.
במדבר, כפי שדרשו חז"ל, הקב"ה הוליך את בני ישראל ודאג להם לכל: מלמעלה הגן עליהם בענני הכבוד, מלמטה הוא יישר להם את הדרך. בתיאורה התמציתי של התורה: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (דברים ח', ד). לכל דבר שהיו צריכים, ביקשוהו או התלוננו עליו – הקב"ה נענה: מים, לחם וגם תורה. במדבר, העם היה פונה למשה ומשה בתורו לקב"ה שהיה מטפל במצב; אך לא עוד: מן הכניסה לארץ ואילך, על בני ישראל לקחת אחריות. אחריות על הפרנסה – משום שהמן מפסיק לרדת ועליהם להשיג את מזונם בכוחות עצמם; וגם אחריות על התורה – משמת משה נשתכחו שלש מאות הלכות עד שעתניאל בן קנז טרח להשיבן (תמורה טז.).
העברת האחריות לבני ישראל היא הסיבה שיהושע כל הזמן מוזכר יחד עם הזקנים: לא כך היה עם משה – משה היה מנהיג עצמאי; הזקנים מוזכרים רק בפרשת בהעלותך (במדבר י"א, טז־יז, כד־ל) ואף אחד לא יודע מה הם המשיכו לעשות אחר כך, לאחר שנתמנו לתפקידם. אולם כאשר מת משה ונכנסים לארץ, האחריות עוברת לידיהם של בני ישראל.
יחד עם האחריות מגיעה ערבות הדדית. עם ישראל אחד הוא, ולכן כולם אחראים על החטאים של כולם – חטא של יהודי בעפולה משפיע על יהודי באילת, וחטא של יהודי בבאר שבע משפיע על יהודי בבנימינה – כפי שרואים בחטאו של עכן.
במסגרת האחריות והערבות ההדדית שמקבלים עליהם בני ישראל, נערך אותו מעמד בהר גריזים ובר עיבל, שבמסגרתו מפורטת רשימת ה'ארורים'. הרשב"ם (דברים כ"ז, טו) מעיר, ובצדק גמור, שכל אחד עשר ה'ארורים' עוברים את עברותיהם "בסתר" כפי שמודגש חזור והדגש לאורך הפרשה. למה להזהיר דווקא על עבירות הנעשות בסתר? בדיוק משתי הסיבות שהזכרנו: אחריות וערבות הדדית. עבירות בסתר מלמדות על הטבע האמיתי של האדם. אם אדם עושה עבירות בסתר, ידוע שזה שנמנע מעבירות בדרך כלל הוא בגלל הנורמות החברתיות, או משום שהוא מתבייש, או מפני שמועיל לו להימנע מכך – אבל לא משום שזה באמת חשוב לו. בני ישראל צריכים לקחת אחריות גם על העבירות הנעשות בסתר, על העבירות המעידות על חוסר הזדהות עם תורת ה', ולטפל בהן מן השרש. כפי שאנו אומרים בקרבנות, "חייב אדם להיות ירא שמים בסתר ובגלוי" ("לעולם יהא אדם", תפילת שחרית); ולענייננו, כל חטא של כל אדם משפיע ומשנה, גם אם הוא לא נראה לאחרים לעין. חייב אדם שיהיה אכפת לו גם מעבירות של אחרים הנעשות בסתר.
"אשר לא יקים": פגיעה במערכת או חוסר הזדהות?
הנושא של אחריות וערבות הדדית מביא אותנו ל'ארור' החותם את מעמד הר גריזים והר עיבל: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן" (דברים כ"ז, כו). מה פירוש "אשר לא יקים"?
רש"י על אתר (דברים כ"ז, כו) פירש ש"אשר לא יקים – כאן כלל את כל התורה כולה וקבלוה עליהם באלה ובשבועה". לפי פירושו, יש כאן הדגשה של המשמעות הרחבה של החטא ה'קטן' והפרטי: כפי שהרחבנו בשיחה אתמול בערב, המצוות אינן אוסף של פרטים בלבד, והתורה היא מערכת מקיפה של מצוות. משמעות הקביעה, שמי שמשגה עור בדרך או מטה משפט גר יתום ואלמנה, לא רק עובר על אחד משני האיסורים הפרטיים הללו – אלא בעצם עובר על התורה! כל חטא מהווה סוג של מרידה בקב"ה, ובמעבר עליו יש פגיעה בתורה בכללותה, כמערכת. באופן דומה, גר איננו יכול לקבל רק חלק מהמצוות, ובמקביל גם מי ש"מומר" אפילו לעבירה אחת בלבד, עובר על מערכת המצוות כולה. כל חטא, איננו מתמצה בפגיעה הנקודתית שבו, והוא פוגע במערכת ההלכתית כולה.
עם זאת, הרמב"ן מפרש בצורה אחרת: "ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת, שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת, אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים. והנה הוא חרם המורדים והכופרים". (רמב"ן דברים כ"ז, כו)
לדברי הרמב"ן, מדובר בנושא שונה. אין מדובר באדם שעובר על המצוות מתוך עצלות או תאווה – ואותו מזהירים שכל חטא 'קטן' פוגע בתורה כולה; לדעתו, מדובר כאן מדובר באדם שעובר על המצוות משום הוא איננו מזדהה איתן; הוא לא באמת מאמין בהן.
דברי הרמב"ן חוזרים לצורך להזהיר דווקא על עבירות שבסתר: כפי שצוין לעיל, בסתר רואים מה באמת האדם חושב על עבודת ה'. אדם שבאמת מזדהה עם המצוות, יקיים אותן גם בסתר; ולעומתו, אדם שמקיים את המצוות רק בגלל הנורמות החברתיות יזלזל בקיומן כשאין מי שרואהו. בצעירותי היו אומרים שאם אתה רוצה לדעת מה אנשים חושבים באמת, צריך לקרוא את כתובות הגרפיטי שבתוך תאי השירותים. היום אין צורך להיכנס לתאי השירותים – אפשר פשוט לקרוא את ה'טוקבקים' ברשת, שנכתבות בעילום שם. מספיק שאדם יחשוב שאף אחד לא ידע שהוא הכותב כדי שהוא יגיב באלימות ובגידופים; ואם כך הוא נוהג כשהוא יכול, יוצא שזהו טבעו עמוק בפנים.
אם כן, לדברי הרמב"ן 'להקים' את דברי התורה, משמעו לטפל מן בחוסר ההזדהות מן השורש. נורמות חברתיות חשובות כדי שיהיה סדר ברחוב הציבורי, אבל עבור היחיד אין זה מספיק. אם אדם איננו לומד להזדהות עם המצוות ולירא את ה' בליבו־שלו, הוא יהיה בבעיה. כשדוחים בעיה ולא מטפלים בה ביסודיות, היא לא נעלמת – אלא פשוט פורצת במקום אחר. אם לא בפני אחרים, אז בסתר; אם לא כשדעתו צלולה, אז כשהוא שיכור.; ואם לא כשהוא צעיר, אז בזקנתו.
"עלי להקים!"
הרמב"ן איננו מסתפק בפירוש זה לחובה להקים את התורה במובן של ההזדהות האישית עימה, ומביא את דרשת הירושלמי:
"ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד) ראיתי, אשר לא יקים, וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן, רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים, אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור.
ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור, וזה קרוב לענין שפירשנו". (רמב"ן דברים כ"ז, כו)
אדם יכול להיות צדיק גדול מאד, להתפלל ותיקין כל יום, לדעת את קדשים וטהרות ישר והפוך ולקיים את כל המצוות – אבל אם הוא איננו פועל להרבות תורה בישראל, איננו תורם לביסוס התורה בקהילה שלו, הוא בבעיה. כמה חמורה הבעיה? על אדם שכזה, לא נגיד שהוא 'צדיק – אבל פספס הזדמנות' ואפילו לא שהוא 'רק' 'ביטל מצווה'; לפי הירושלמי שמביא הרמב"ן, "הרי זה בכלל ארור"! כדי להקים את התורה צריך לא רק לקיימה ולהזדהות עימה, אלא גם לקדם אותה הלאה.
הרמב"ן מסכם ש"זה קרוב לעניין שפרשנו", משום שמי שבאמת מזדהה עם תורת ה' יפעל להפצתה. מי שמרגיש בטחון עצמי ומאמין בשמירת המצוות שלו יהיה החזן שמגביה את ספר התורה גבוה ומרומם אותו, שכל העם יראה. לעומת זאת, מי שאיננו מזדהה באמת עם המצוות, מי שמקיים אותן משום ש'זה מה שעושים', אזי כאשר יגיע לחברה שבה קיום מצוות הוא לא 'מה שעושים' כמו באוניברסיטה, הוא יתבייש – הוא יתגנב לצד ליטול ידים; הוא יברך ברכת המזון מתחת לשפם; וכך הוא לא יקים את דברי התורה.
אל לנו להתבייש. עלינו להגביה בביטחון ובגאווה את ספר התורה מול כולם – כולל כולם. גם משנה התורה שנצטוו בני ישראל לכתוב על האבנים, היה מופנה בעיקר החוצה, כלפי אומות העולם. הם נצטוו לקחת אבנים שלמות, מסוידות בסיד – בעברית אחרת, להניף שלט חוצות – ולכתוב עליו את כל התורה "בַּאֵר הֵיטֵב" (דברים כ"ז, ח), כלומר "בשבעים לשון" (סוטה לב.), עבור העולם כולו.
עלינו מוטלת המשימה להפיץ תורה בישראל. אין להתבייש ולומר שאנחנו לא ראויים לתפקיד, אין לחשוב שזאת עבודה שמתאימה רק לאנשים אחרים או לקבוצות אחרות; אין להסס כי כל מיני יועצים אומרים אחרת. עלינו ללמוד מיאשיהו, שהיה רק בן שמונה כאשר מלך על יהודה וגדל בתוך תרבות של עבודה זרה וחטאים, הבין שהתשובה תלויה בו ולא הקשיב ליועצים שלו אלא צעק "עלי להקים!". יאשיהו היה יכול להמשיך לעבוד עבודה זרה כמו שהכתיבו הנורמות החברתיות, או אפילו להסתפק בשינוי דרכיו כיחיד; אבל הוא האמין במצוות והבין שהאחריות מוטלת על כתפיו – הוא קרע קריעה, קרע את עצמו מדרך החיים הקודמת והלך בכיוון אחר וצעק: "עלי להקים!".
עלינו להיות מקימי תורה בכל מקום שאליו ניקלע, ובכל זמן במהלך החיים. בנוסף, יש לחשוב גם מראש – כיצד נביא את עצמנו למקומות שבהם נוכל להקים את התורה ביתר שאת. אנחנו יכולים לגור בקהילה דתית, להתפלל שלש פעמים וללמוד גמרא בכל יום, ועדיין נהיה בכלל 'ארורים' חלילה, אם לא נעמול על הקמת התורה.
בהקשר זה, לא ניתן להימנע מלציין, שאינו דומה מי שמקים תורה לצד המקצוע שלו למי שמקים תורה כמקצוע (כמו מורה), וזאת משתי סיבות: האחת, שמי שמתנדב בתחום מסוים לצד מקצוע אחר הוא חובבן. מי שעובד באותו התחום כמקצוע הוא מקצועי. והשנייה, שעיקר ההשקעה של האדם, ברוב שנות חייו, הוא במקצוע שלו. הוא קם בבקר והולך לעבודה, נשאר שם שמונה, תשע, עשר שעות ומשקיע בה. הקמת התורה דרך העבודה, משמעה הקמה גדולה ומשמעותית הרבה יותר.
יהי רצון שה' ייתן לנו שכל ישר, ונצליח להקים את התורה בקרב ישראל.
(הרב משה ליכטנשטיין. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. לע"נ פנינה בת ר' אהרון (למשפחת פריירייך) ע"ה. השיחה ניתנה בסעודה שלישית שבת קודש פרשת כי תבוא ה'תשפ"ב. השיחה סוכמה על ידי שמואל גולדברג ונערכה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב).