חטאו ועונשו של הנחש

הדפסה הדפסה

חטאו של הנחש

"והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' א-לוהים…". (ג', א)

במה חטא הנחש? רש"י (ג', יד) מתבסס על הגמרא בסנהדרין, הקובעת שהנחש נחשב למסית: "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא – לפי שלא טען הוא". (סנהדרין כט ע"א)

על פירוש זה הקשו בעלי התוספות והחזקוני: "והא קיימא לן דאין מסית אלא לעבודת כוכבים?", והסבירו שעבירת האכילה מעץ הדעת גבלה בעבודה זרה, שכן אמר הנחש לחווה שאם יאכלו מן העץ – יהפכו להיות כא-לוהים, "יודעי טוב ורע".

אפשר, שהעבודה הזרה הקשורה בהסתה לאכול מן העץ אינה נעוצה רק בהשוואת הצורה ליוצרה, אלא גם בלשון הרע שאמר הנחש על בוראו[1]. הנחש האשים את ה' כאילו הוא חושש שהאדם יהיה חכם כמוהו, יודע טוב ורע, ולכן אסר עליו לאכול מפרי העץ.

הרעיון שהא-ל חושש מן האדם ולכן מנסה להצר את צעדיו בעולם מוכר לנו מן המיתולוגיות השונות, מן היוונית ועד לכנענית. סיפורו של פרומתאוס במיתולוגיה היוונית הוא דוגמא לכך. על פי המסופר במיתולוגיה, החיים עלי אדמות לפני שפרומתאוס גילה את האש היו קשים ומרים. כיוון שהאדם לא הכיר את סוד האש, הוא נאלץ לסבול מהקור, נהג לאכול את בשרו נא ולא יכול היה לפתח תעשייה ראויה לשמה. סוד האש היה ידוע לאלים בלבד, והם נמנעו מלגלותו לאדם כדי שלא יוכל להתרומם ממצבו השפל ולסכן את עליונותם. פרומתאוס ריחם על בני האדם, ולכן הפר את צו איסור הפרסום וגילה להם את סוד האש. בתגובה לכך, הוא נענש בעינויי נצח בידי ראש האלים.

על פי מושגיו של הנחש, האל הוא חזק ובעל כוח מאין כמותו, אך הוא אינו בעל מידות. כל הקטנוניות הרוחשת בלבו של האדם – מצויה גם בלבו של האל, וכמו כל שליט רע וקטנוני – עם מעט עורמה ניתן לעקוף אותו. מאחר שהנחש הנחיל את ערכיו המעוותים לאישה – נחשב מעשהו להסתה לעבודה זרה. גם אם אין כאן הסתה לעבוד אל אחר, יש כאן התייחסות אל הקב"ה עצמו כאל אל אחר, כאל מי שאינו הוא.

מכאן לימוד כללי על טיבה של לשון הרע: לעולם, היא משקפת ראייה סובייקטיבית ופרשנות של המספר על חשבונה של האמת האובייקטיבית.

"הטיל בה זוהמה"

חז"ל הפליגו במדרשם, וקבעו שהנחש והאישה חטאו חטא שונה לחלוטין: "מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? – שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה – הטיל בה זוהמא. ישראל, שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים, שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן". (שבת קמה ע"ב)

הניסיון לייחס לנחש חטא של גילוי עריות נשען על תוצאת החטא: "ותפקחנה עיני שניהם ויֵדעו כי עֵירֻמם הם, ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגֹרֹת".    (ג', ז)

כבר עמדו בעלי הלשון על הקשר שבין הבגד לבגידה ושבין המעיל למעילה. הצורך להסתיר את מקום הערווה, בעיקר אצל האישה, קשור בחטא הבזוי מכולם – חטא הבגידה והניאוף. מן התוצאה למדו חז"ל את החטא: כיוון שלאחר החטא תפרו להם אדם וחווה חגורות – הרי שהאישה חטאה בחטא של ניאוף, ואף האדם חטא בחטא דומה לאחר שלא פרש ממנה למרות ניאופה עם הנחש.

במושגים המוכרים לנו על הנחש, קשה להעלות על הדעת ניאוף שלו עם האישה. גם אם נדמיין לעצמנו את הנחש כבעל רגליים (לפני שנקצצו רגליו ולפני שנצטווה מפי ה' "על גחונך תלך") – עדיין המרחק בינו לבין מין האדם הוא גדול, וכלל לא ברור כיצד הצליח לפתות את האישה לשכב עמו. על כורחנו נאמר, שהשינוי שעבר הנחש לאחר העונש היה כה גדול, עד שהנחש שלפנינו אינו דומה כלל למהדורתו הראשונה. אם לא נתלה בחווה עיוותים מחרידים בנטיותיה המיניות, נצטרך לומר שהנחש דמה מבחינה חיצונית למין האדם. ייתכן שלכן הוא גם ידע להביע את עצמו בצורה כה מפורטת, ואפשר שלא נפל מן האדם בשכלו ובחכמתו.

אך האדם – והאדם בלבד! – נברא בצלם א-לוהים, ולהבנתנו – צלם א-לוהים שבאדם הוא המצפון. האדם נברא עם ידיעה פנימית מהן המידות הטובות שבהן בחר ה'. האדם לא היה צריך ללמוד את תורת האתיקה מגורם חיצוני, שכן מצפונו – האמת הפנימית שלו, שהיא גם צלם א-לוהים שבו – ניווט אותו אליהן.

ייתכן שלנחש היה שכל, אך ודאי שהוא היה חסר מצפון, שהרי הוא לא נברא בצלם א-לוהים. כדי לדמיין זאת היטב, ניזכר בדמויות נבחרות מספרות הילדים של הדורות האחרונים. הרובוטריקים המיתולוגיים מן הטלוויזיה המחנכת שלנו היו יצורים דמויי אדם ובעלי כוח ושכל, אך נעדרו מידות ומצפון לחלוטין. כך היו (בדרך שונה לחלוטין, כמובן) גם הסוהרים בכלא של האסיר מאזקבאן בספר "הארי פוטר" (ח"ג). הספר 'היורה השחורה' של לויד מתאר מתים הקמים לתחייה מכוחה של היורה השחורה. מתים אלו הם בעלי שכל וכוח, הם אינם מתים לעולם – אך הם נעדרי רצון לחלוטין, ופועלים בשירותו של בעל היורה[2].

"קניתי איש את ה'"

אפשר שיש משהו מפתה בנחישות של הנחש, בחוסר הלבטים ובחוסר ייסורי המצפון שלו, וחווה נסחפה אחרי הפיתוי. כשנולד בנה הבכור – קין – היא שאבה את שמו מהביטוי "קניתי איש את ה'". מעניין, שהיא אינה מזכירה את השותף השלישי שבאדם – את בן זוגה, האדם. אפשר שהיא יודעת את הסיבה הכמוסה לכך. היא יודעת מיהו אביו האמיתי של קין.

קין וצאצאיו, שהם למך ובניו (עליהם נפרט במאמר השני) הם אנשים חכמים, חזקים ויצירתיים – אך נעדרי מצפון. על הבל לא נודע כמעט דבר, ורק על שת כותבת התורה את הביטוי "ויולד (האדם הראשון) בדמותו כצלמו". אולי משמע מכך שקין היה שונה.

המדע נוטה לחלק את גזעי האנושות הקדומה לשניים: החזק והאלים – הומו-ארקטוס, והחלש יותר, החושב והעדין – הומו-סאפיאנס (Homo-sapiens). אפשר שחלוקה זו מקבילה לחלוקה המוכרת לנו מפרשת בראשית, בין בני קין לבני שת. בני קין האלימים והגסים שלטו בעולם, כפי שמוכח בשירתו של למך. הם היו "בני הא-לוהים" שחטפו להם נשים מבנות האדם, ולכן – אותם החליט הקב"ה למחות מעל פני האדמה. ועדיין נותרה הזוהמה עוד דורות רבים, שהרי נעמה אשת נח היתה מזרע למך (עיין בראשית רבה כ"ג, ג). רק ישראל, שעמדו למרגלות הר סיני וקיבלו בברית 'נעשה ונשמע' את הדיבר השביעי, "לא תנאף" – פסקה זוהמתם, ונטהרו ממקור מים חיים – מקווה ישראל ה'.

"אין מהפכין בזכותו של מסית"

"ויקרא ה' א-לוהים אל האדם ויאמר לו איכה: ויאמר – את קֹלךָ שמעתי בגן, ואירא כי עירֹם אנֹכי ואחבא: ויאמר – מי הגיד לך כי עירֹם אתה, המִן העץ אשר צויתיך לבלתי אכֹל ממנו אכלת: ויאמר האדם – האִשה אשר נתתה עמדי, הִוא נתנה לי מן העץ ואֹכל: ויאמר ה' א-לוהים לאִשה – מה זאת עשית, ותאמר האשה – הנחש השיאני ואֹכל:
ויאמר ה' א-לוהים אל הנחש – כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחֹנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך: ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב:
אל האשה אמר – הרבה ארבה עצבונך והֵרֹנך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשֹל בך:
ולאדם אמר – כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך: וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה: בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לֻקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב". (ג', ט-יט)

כאשר מתבוננים בעונשם של אדם, חווה והנחש, קשה שלא להבחין בחוסר הסימטריה בין יחסו של הקב"ה לאדם ולאשתו, הנחקרים על מניעיהם לחטא, לבין יחסו של הקב"ה לנחש, המקבל את עונשו מייד, בלא להפך בזכותו ובמניעיו. כפי שציינו בפתיחת דברינו, רש"י (ג', יד) מבאר זאת על פי הגמרא (סנהדרין כט ע"א) הקובעת ש"אין מהפכים בזכותו של מסית". מרש"י נראה, שאין מהפכין בזכותו של המסית דווקא משום שיש לו יכולת לזכות, כיוון שהוא יכול לטעון שהמוּסת לא היה צריך לשמוע לו, כיוון ש'דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעין?!'[3]. לחילופין, אפשר שאין מהפכין בזכותו של מסית דווקא בשל חומרת חטאו, שכן הוא נחשב ל'עושה להכעיס'. אין אנו מהפכין אלא בזכותו של מי שעבר עבירה לתאבון, לאחר שיצרו הרע תקפו, ולא בזכותו של מי שרצה להכעיס ולמרוד.

נראה, שאת עצם העיקרון שאין מהפכים בזכותו של מסית  יש ללמוד מסגנון הכתוב בפרשת מסית.

"כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמֹר – נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבֹתיך". (דברים י"ג, ז)

על פי פשטי המקראות – המוסת הוא העֵד. ראיה לכך, שהרי הוא המצוּוֶה ראשון להרוג את המסית, כפי שמצווה התורה במפורש "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרֹנה" (דברים י"ג, י), וכן גם העדים מצוּוים להרוג ראשונים את מי שהעידו עליו: "יד העדים תהיה בו בראשֹנה להמיתו ויד כל העם באחרֹנה" (דברים י"ז, ז).

אמנם, על כך ניתן לשאול שאלה פשוטה: התורה מספרת שהמסית הסית את קרובו – "אחיך… או בנך או בתך או אשת חיקך…", והרי קרוב פסול לעדות ואינו יכול להעיד שקרובו הסית[4]? מכאן למדו חז"ל ש"אין מהפכין בזכותו של מסית": פסולו של הקרוב לעדות הוא מפני נטייתו ללמד זכות על מעשהו של קרובו, וכיוון שכך – הוא אינו פסול לעדות הסתה, שכן אין מלמדים זכות על מעשהו של המסית. לכן, גם הקרוב נחשב ל"עד" (לפחות לעניין "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו"), למרות שהוא פסול לשאר העדויות שבתורה.

מעתה, נפתרה לנו קושייה נוספת שהקשו הראשונים: הרי הנחש לא הוזהר על ההסתה, ומדוע נענש? נראה שמסית נענש אפילו בלא התראה (כפי שכותב במפורש הרמב"ם, הל' עכו"ם ה', ג), כיוון שהצורך בהתראה לפני הענישה נועד כדי להפך בזכותו של הנידון, שאולי לא ידע או שכח שהדבר אסור. אין מהפכין בזכותו של מסית, ולכן נענש הנחש אף על פי שלא התרו בו.

ואכן, נראה שכך יש להבין את הפער שבין האדם לבין הנחש. בתחילת פרשת גן-עדן, מסופר לנו שהקב"ה אסר על האדם לאכול מעץ הדעת והתרה בו מה יהא עונשו אם יאכל: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". (ב', יז)

הגמרא (סנהדרין מ ע"ב) מנסה ללמוד את דין ההתראה ממקורות רחוקים ובלימודים דחוקים:

"אמר עולא: מניין להתראה מן התורה? שנאמר 'ואיש אשר יקח את אחֹתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה' – אטו בראיה תליא מילתא?- אלא עד שיראוהו טעמו של דבר. אם אינו ענין לכרת – תנהו ענין למלקות.
דבי חזקיה תנא: 'וכי יזִד איש על רעהו להרגו בערמה' – שהתרו בו ועדיין הוא מזיד.
דבי  רבי ישמעאל תנא: 'המֹצאים אתו מקֹשש עצים' – שהתרו בו ועדיין הוא מקושש.
דבי רבי תנא: 'על דבר אשר עִנה' – על עסקי דיבור".

אפשר, שברקעו של דין ההתראה עמד לפני חז"ל ההבדל בין האדם לבין הנחש: הקב"ה אסר על האדם לאכול מעץ הדעת והתרה בו מה יהא עונשו אם יאכל, ואילו הנחש לא הותרה במפורש. מכאן ניתן ללמוד שהמסית נענש בלא התראה, ואילו שאר עוברי העבירה נענשים לאחר התראה בלבד.

בין מזיד לעושה להכעיס

זאת ועוד: דין ההתראה שימש את חז"ל כדי לצמצם עד לכמעט בלתי אפשרית את אפשרות הענישה:
"אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ צריך התראה, שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, שמא שוגג היה. וכיצד  מתרין בו? אומרין לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת בית דין או מלקות. אם פירש – פטור, וכן  אם שתק או הרכין בראשו – פטור. ואפילו אמר 'יודע אני' – פטור, עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר 'על מנת כן אני עושה' ואחר כך יהרג. וצריך שיעבור ויעשה תיכף להתראה בתוך כדי דיבור, אבל אחר כדי דבור – צריך התראה אחרת".      (הל' סנהדרין י"ב, ב)

התראה כה צמודה המלוּוה באמירה מפורשת 'על מנת כן אני עושה' נראית בלתי אפשרית, וכלל לא הגיוני שזוהי האבחנה בין שוגג לבין מזיד. אפשר, שהתראה כזו מבררת אם האדם עשה את העבירה להכעיס או לתיאבון. ההלכה לא התירה לבית הדין להרוג אדם אלא אם עשה את מעשהו להכעיס, כלומר – רק אם אמר 'על מנת כן אני עושה' ועבר את העבירה בתוך כדי דיבור[5]. כך  הפכה מיתת בית דין למקרה חריג ביותר, וסנהדרין שהרגה אחת לשבע שנים (או אחת לשבעים שנה) נקראה 'סנהדרין חובלנית' (משנה מכות ז ע"א), שהרי רוב העבריינים אינם עושים להכעיס.

נראה, שאף ליסוד זה יש מקור בתורה. בכל התורה כולה מצאנו רק שתי מיתות בית דין שנהגו בפועל: המגדף (ויקרא פכ"ד) והמקושש (במדבר פט"ו). אין צורך להכביר מילים על כך שהמגדף עבר להכעיס, ולכן הומת[6]. מהקשר הפרשה נראה שאף המקושש עשה זאת להכעיס, שהרי כך נאמר שם:

"והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר – את ה' הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההִוא מקרב עמה: כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר, הִכרת תִכרת הנפש ההוא עו ֹנה בה:
ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקֹשש עצים ביום השבת: ויקריבו אֹתו המֹצאים אתו מקֹשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה". (במדבר ט"ו, ל-לג)

התורה מכנה את "העושה ביד רמה" בכינוי "את ה' הוא מגדף", כיוון שהוא עושה להכעיס. יש רגליים לסברה, שאף המקושש עבר את עבירתו כתגובה לגזירת חטא המרגלים: לאחר שנגזר על עם ישראל לנדוד ארבעים שנה במדבר, טען המקושש שכל קבלת התורה לא הייתה אלא כדי לקבל נחלה בארץ, ואם הוא אינו מקבל נחלה – לא יקיים את התורה. המקושש גם ניסה להדיח את כל העם למרוד במשה, ואין פלא שפרשת המקושש נסמכה לפרשת קרח. ייתכן שמשתי הפרשיות האלו למדו חז"ל שעיקר דין מיתה נאמר רק בעושה להכעיס, שמעצם טבעו כוונתו למרוד ולהסית. במקרה כזה, עונשו זהה לעונשו של הנחש הקדמוני: אין לו צורך בהתראה, ואין מהפכין בזכותו.

מותר האדם

ייתכן שיש לפרש את אי-ההיפוך בזכותו של הנחש בדרך שונה מדרכו של רש"י.

לכאורה, אין מקום להפך בזכותם של אדם וחווה. הם ידעו את הציווי ואת האיסור, והחליטו להפר אותם בעצתו של הנחש. כיצד ניתן להצדיק זאת?

אף על פי כן, פתח הקב"ה את שיחתו עם האדם בשאלות: 'איכה?', 'מי הגיד לך כי עירם אתה?', 'המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?!' הקב"ה ציפה לתשובת האדם, אך לאו דווקא לתשובה לשאלותיו. הקב"ה ציפה למעשה של תשובה: להודאה בחטא, לבקשת סליחה ולבקשת דרך תיקון. הוא פתח לאדם פתח לומר 'חטאתי', אך האדם לא ניצל את ההזדמנות. במקום להודות בחטא – הוא האשים את האישה. הקב"ה המשיך ופנה לאישה, אך גם היא – במקום להודות בחטא – האשימה את הנחש. כך הוחמץ מעשה התשובה הראשון, וכך הוחמצו המשך השהייה בגן העדן והמשך התגלות השכינה. האדם ואשתו נהגו כפי שנהג לימים שאול המלך, כשפנה אליו שמואל הנביא בשאלה: "ויאמר שמואל – ומה קול הצאן הזה באזנָי וקול הבקר אשר אנֹכי שֹמע?: ויאמר שאול – מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' א-לוהיך, ואת היותר החרמנו". (שמואל א' ט"ו, יד-טו)

שמואל פתח בשאלה כדי ששאול יתוודה, אך המלך הראשון בחר להאשים את העם במקום להאשים את עצמו, וכך הוחמצה שעתה של המלכות הראשונה.

אל הנחש הקב"ה לא פנה בשאלה. הנחש הוא חלק מן הטבע, ונידון במידת הדין. בחוקי הטבע הנוקשים אין חזרה בתשובה! חטא גורר עונש, ואין דרך שלישית. רק האדם, ידיד ה' שנברא בצלמו, זכה להופעתה של מידת הרחמים – היכולת לשוב ולתקן את החטא. רק לו נותן הקב"ה הזדמנות להתוודות ולתקן, והוא דופק על דלתו ושואלו שאלות. לקח דומה נלמד מסיפורו של ר' אלעזר בן דורדיא:

"והתניא: אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא, שלא הניח  זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הֶרגל דבר הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה'. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה'. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'וחפרה הלבנה ובושה החמה'. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: 'ונמקו כל צבא השמים'.
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד  שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". (ע"ז יז ע"א)

אין תיקון ואין תשובה, לא אצל השמיים והארץ, לא אצל ההרים והגבעות, לא אצל החמה והלבנה, לא אצל הכוכבים והמזלות, ואף לא אצל הנחש. התשובה והתיקון קיימים רק בקרבו של האדם, ואין הדבר תלוי אלא בו.

(הרב יעקב מדן. נשלח ע"י ישיבת הר עציון. עורך: יצחק ברט. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)


[1]    דברי הלשון הרע האלו הפכו להיות המקור לענייני לשון הרע בחז"ל ובפוסקים – עיין ערכין טו ע"ב.

[2]    ייתכן שזו תהיה גם דמותם של משוכפלי המדע העתידי: אפשר שהמדע יצליח לשכפל כל דבר, פרט לצלם א-לוהים שבאדם –  הרצון והמידות, מידותיו של הקב"ה. או אז, אולי נזכה למתת המדע: חיילי גסטאפו נעדרי רצון עצמי, מידות ומצפון, מצאצאיו של הנחש הקדמוני, בשירות רצונו השרירותי של ממציאם.

[3]    במשמעותה של זכות זו כבר פלפלו הראשונים. עיין בעלי התוספות עה"ת, חזקוני וספר הזיכרון, ואכמ"ל.

[4]    ואמנם, להלכה צריך להכמין למסית עדים כשרים שיעידו עליו – עיין סנהדרין סז ורמב"ם הל' עכו"ם ה', ג.

[5]    דין זה הוא בניגוד לדעת ר' יוסי בר יהודה, שכתב ש"חבר אין צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד" (סנהדרין ח ע"ב).

[6]    ייתכן שהוא הוקרב אל משה לדין כיוון שלא התרו בו במפורש.

דברי תורה נוספים בקטגוריות של דבר תורה זה
  • אפשר גם לצעוק בלחש...
  • על הקושי לשלוט בכעס בזמן אמת
  • כדי לזכות לעוה"ב צריך להתלבש בהתאם בעוה"ז
  • הלימוד בסדר העליות לתורה
  • הבדלה טובה והבדלה שאינה טובה
  • "ותשלך אמת ארצה"
  • החושך קדם לאור
  • https://www.vorts.co.il/wp-content/uploads/MagenDavidS1-e1367510016159.jpg לחצו כאן כדי להוריד את המודעה של וורטס! (212.5KB)
    רוצים לעזור? הורידו את הקובץ, הדפיסו ותלו על לוח מודעות ציבורי ליד בית הכנסת או בית הספר במקום מגוריכם, ועזרו לנו להפיץ את דבר קיומו של האתר לאנשים נוספים.