אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי- היבטים שונים סביב התגלותו של יוסף
א. פתיחה
עלילת סיפור יחסי יוסף ואחיו נקלעת למפנה מפתיע, עם התגלותו של יוסף לאחיו. דווקא כשהיה נראה שיוסף מבקש גט כריתות לעולמים מאחיו תוך שהוא מצליח לשים את ידו על בנימין, הוא חושף את זהותו, והכל בא על מקומו בשלום.
דווקא בשל המפנה המפתיע, מתעוררת מאליה השאלה: מה ראה יוסף דווקא כעת לבצע תפנית חדה זו?
לשאלה זו הוצעו מספר תשובות, שבמקורן באו לענות על הצד השני של הקושי בהתנהלותו של יוסף – מדוע לא התוודע יוסף לאחיו עד כה? ובניסוח אחר: מדוע לא ניסה יוסף להודיע לאביו שהוא נותר בחיים?
השאלה השניה הועלתה לראשונה על ידי הרמב"ן (בראשית מ"ב, ט') תוך שהוא מתרץ את התנהלותו של יוסף בכך שביקש להמתין עד שחלומותיו יתגשמו ואחיו ישתחוו לו.
אולם, המפרשים לדורותיהם התקשו לעכל הסבר שכזה, והציעו חלופות משלהם. האברבנאל (בראשית מ"ב, השאלה הרביעית) ואחרים הציעו, שיוסף ביקש לבדוק האם נותרה טינה בליבם על אחיו, בהיותו בנה של רחל אשת אביהם האהובה. לאחר שנוכח לדעת שהם מוכנים למסור את עצמם על חירותו, הבין שהתחרטו על מעשיהם. מכיוון ששבו בתשובה שלמה, הרשה יוסף לעצמו להתגלות אליהם.
הצד השווה בהסברים אלו הוא, שעד הרגע בו התגלה יוסף, הוא ניהל תכנית מחושבת בקור רוח ורק משעה שזו התגשמה, החליט להתגלות לאחיו.
כנגד תפישה זו יצא הרב יואל בן נון[1]. לדעתו, החלומות כבר התקיימו קודם לכן. בנוסף, בנאומו של יהודה כובד המשקל מוטל על ערבותו כלפי אביו ומצבו הנפשי, ואין בכך הוכחה כי יחסם לבנימין השתנה. הוא אף מצביע על כך, שמרוצת הפסוקים מותירה את הרושם שהמהלך היה ספונטאני מצדו של יוסף, ולכן לא היווה חלק מתכנון מוקדם שהתגשם. ברצוננו להצדיק מבט זה על התגלותו של יוסף, מנקודת מבט נוספת.
ב. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ
עם חשיפת זהותו, פורש יוסף את נקודת מבטו על מהלך האירועים עד כה:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו: וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (בראשית מ"ה, ג'-ט"ו)
יוסף מסמן כמטרה לנאומו את ההקלה על תחושתם הקשה של אחיו, מאחר שמכרוהו. ההקלה נובעת מכך שבסופו של דבר מתברר שכל המהלך היה חלק מתכנית א-לוהית, שמטרתה להיטיב לכולם. בתום הנאום הוא מתחבק עם בנימין ולאחריו עם אחיו, ונראה שהצליח להפיג את הבהלה שאחזה באחיו עם היחשפו אליהם.
אמנם, בסוף הספר אנו קוראים על מהלך שמערער את תחושתנו זו: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (שם נ', ט"ו)
ללא סיבה נראית לעין, אחי יוסף חשים פחד דווקא כעת מנקמתו של יוסף.
המדרשים, ובעקבותיהם המפרשים, נקטו בשתי דרכים מרכזיות ,לביאור מסקנתם של אחי יוסף.
הדרך הראשונה היא זו של "מדרש אגדה", שאותו ציטט רש"י. לדרך זו, יחסו של יוסף כלפי האחים השתנה באופן מעשי לאחר מיתת אביו: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. ומה ראו, ראו שפירש מהם, שכל זמן שהיה יעקב אביהם קיים, היה אוכל עמהם והם עמו, וכיון שמת פירש מהם. מיד שלחו אל יוסף כה תאמרו ליוסף' אנא שא נא וגו' " (מדרש אגדה בראשית נ', ט"ו)
הדרך השנייה היא זו של מדרש שכל טוב:
"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. כלומר שניטלה אימתו מעל יוסף: ויאמרו לו ישטמנו יוסף. מה ראו לומר כך? אלא בחזירתן מחברון היו עוברין דרך שכם לדותן, נטה יוסף מעל מרכבתו והציץ בבור שהשליכו בו אחיו ונתאנח, כשראו אחיו את זאת, אמרו עדיין השטמה בלבו" (שכל טוב בראשית נ', ט"ו)[2]
חסרונם של שתי הדרכים הללו ברור: הן מסתמכות על פרטים שאינם נרמזים בכתוב. מצד שני, הכתוב אכן לא מפרט מה היה הבסיס לחששם של האחים מיוסף. העובדה היחידה שהכתוב מנדב הינה שחשש זה צף מעל השטח עם פטירת אביהם. מכאן עלינו להבין, שהחשש היה שם תמיד מתחת לפני השטח, אלא שכעת נהיה מוחשי יותר.
כעת עלינו להבין, האם יכול היה להיות בסיס לחששם של האחים, כאשר היה נראה לעין שיחסם של יוסף אליהם היה חם ביותר, והוא אכן אימץ לעצמו מבט סלחני.
ג. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה
בעקבות חששם של האחים, הם בודים מליבם צוואה בשם אביהם המבקשת מיוסף לשמור על שלמות המשפחה ולא להתנקם בהם. לשמע דבריהם יוסף פורץ בבכי ועונה להם כך: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ', י"ט-כ"א)
אם ניטיב להאזין לדברים הנאמרים בהזדמנות זו, נגלה כי הם שונים באופן משמעותי מניתוח האירועים שפרש בפניהם יוסף בשעה שחשף את זהותו:
"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם: כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר: וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם מ"ה, ה'-ח')
בשעה שהתגלה יוסף, הוא מנקה את אחיו מכל אשמה. הוא רק מזכיר את העובדה שמכרו אותו, אך מיד מפרש אותה כחלק מהמהלך הא-לוהי. יתירה מזו, אותו מהלך א-לוהי, שהמכירה היוותה חלק ממנו, נעשה מתוך מטרה למען הצלת משפחתם שלהם ולשום להם שארית בארץ. תושבי מצרים אינם נזכרים כלל, והם כביכול התפאורה למהלך א-לוהי זה, שהתמקד במשפחת יעקב. מינויו לשליט מצרים מתפרש אף הוא לאור התכנית הא-לוהית להצלתם.
אך במהלך תשובתו לאחיו לאחר מות אביהם, תיאור הדברים שונה לחלוטין ובמידה מסוימת אף הפוך. בראש ובראשונה, יוסף מציין את אשמתם של אחיו. אמנם הוא יודע לומר שלמרות שהם חשבו עליו רעה ה' הפך מחשבתם לטובה, אך טובה זו הינה החייאת העם המצרי בהמוניו. מכוח המהלך הא-לוהי להבטחת כלכלתם של העם המצרי, ייהנו אף אחיו מהספקת צרכיהם בידי יוסף, שיש בידו היכולת לכך.
אם כן, מטרת המהלך הא-לוהי מתמקדת במצרים, אלא שלמשפחתו ניתנת ההזדמנות ליהנות מטוב מצרים. בעוד בשעת חשיפת זהותו הוא טען להיפך. הוא טען שהמהלך נועד להחיות את משפחתו, ומכוח המהלך הזה יכולים אף תושבי מצרים לשרוד את הרעב.
ד. וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף
כעת ננסה לענות על השאלה שהזכרנו, בדבר הגורם לאחי יוסף לחשוש מנקמתו לאחר פטירת אביהם. יתכן שהשוני בין ניתוחיו של יוסף להשתלשלות העניינים תוביל אותנו לתשובה.
על פניו, נראה כי ניתוחו השני של יוסף, בעת אחיו משחרים לפתחו, תואם הרבה יותר את פני המציאות. הוא אמנם מודע לחטאם של אחיו כלפיו ולמרות זאת הוא יודע לאמוד את מעשיהם בראייה כוללת למפרע, לאור התוצאות שהסב מהלך זה. בהתאם לכך, הוא מגדיר את מטרת המהלך בצורה מציאותית ושקולה, בתור החייאת תושבי מצרים.
בעת התגלותו, היה נדמה שהוא מצייר את המציאות בכוונה בצורה שתהלום את מידותיהם של אחיו. מדבריו עולה שכל המהלך, על כל הסבל שנגרם לו אישית נעשה למען הצלתם, והדבר כעת נראה לו מוצדק.
בליבם של אחיו, השומעים את הדברים בפה פעור מפיו של זה שהתעלל בהם עד לפני רגע קט, יתכן לשער את המהלך הבא. בשעת אמירת הדברים הם אכן גרמו לקירוב גדול בין האחים. אך יתכן שבמבט מפוכח על תוכנם לאחר זמן, דווקא עלה חשש בליבם. המהפך המפתיע ביחסו אליהם, והניתוח הקיצוני שנקט בפרשנות מהלך האירועים, יכול היה להביא אותם לחשוב שניתוחו האופטימי את המציאות לא היה אלא חלק מפרץ הרגשות שליווה את המעמד. שהרי, במבחן המציאות דבריו נראים וורודים מדי, ותלושים קמעא.
אמנם, מעולם לא הייתה להם ההזדמנות להבהיר עמו את העניין ואולי גם היה להם נוח כך. בכל אופן, יתכן שדווקא תוכנם המוגזם של הדברים החמים שנשא בעת חשיפת זהותו היוו בשבילם מקור לדאגה, שצפה על פני השטח עם פטירת אביו.
הראייה לדבר, הינה דווקא הנאום המתוקן שנשא יוסף. בדבריו הוא הוכיח את חששם, שאכן הנאום הקודם היה רחוק מהמציאות. מסתבר שגם הוא חשב שוב על הדברים. אלא, שמעלתו התגלתה בכך, שלמרות שעבר שוב על הדברים באופן קר ושקול, עדיין נותר במסקנתו שאין בליבו טינה לאחיו, למרות מה שעוללו לו.
ממרוצת הדברים נלמד לעניין מה שפתחנו בו. מהשוואת ניתוחי יוסף לאירועים אכן עולה כמו שטען הרב יואל בן נון. הנאום שנשא יוסף בהתגלותו לאחיו היה ספונטאני ולא מחושב, כיוון שנאמר מתוך פרץ רגשות, בשעה שיוסף קרס אל מול אחיו המתחננים על אחיהם ואביהם. קריסה רגשית זו היא שהעלתה את חששם, שמא היא יפה לשעתה ולא תעמוד להם לעתיד לבוא.
ה. אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי[3]
כעת נבקש להרחיב את מבטנו ולהביט ממעוף הציפור על שתי הסיטואציות בהן נאמרו הנאומים שהשווינו ביניהם.
ראשית, קיים דמיון לשוני בין הנאומים, היות ויוסף משתמש במטבעות לשון דומים: "להחיות לכם" (שם מ"ה, ז') ו"להחיות עם רב" (שם נ', כ'). בנוסף, נמצא דפוסי התנהגות זהים הן ביחס ליוסף והן ביחס לאחיו. קודם שהתוודע יוסף לאחיו הכתוב מצייר כך את זירת ההתרחשות:
"הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם: הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה… וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן… וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה: וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם… וַיֹּאמֶר יְהוּדָה… הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ… וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.,. וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (שם מ"ד, ג'- מ"ה, ב')
בפעם השנייה שפתחו האחים את הנושא, נגלה להפתעתנו שהתנהגות הצדדים זהה: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (שם נ', ט"ו-י"ח)
אנו רואים את האחים נופלים על פניהם ומצהירים 'הננו לך לעבדים', בעוד מן העבר השני, יוסף מגיע לידי בכי בראותו את התנהלותם.
כעת, עלינו לתור אחר משמעות הדמיון בין הסיטואציות.
ו. הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי
לפני שנים רבות בארץ כנען, החל יוסף לפרוס בפני אחיו את חלומותיו, והצליח להעלות עליו את חמתם:
"וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו: וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (שם ל"ז, ה'-י"א)
ההמשך ידוע, ודרכי האחים נפרדות למשך שנים. לאחר תקופה ארוכה, לפתע הם נפגשים שוב. הפעם יוסף הוא השליט והם באים לשבור אוכל. עם הופעתם לפניו, הכתוב חושף את הזיכרונות המציפים את מחשבותיו: "וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה: וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל: וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ: וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (שם מ"ב, ו'-ט')
מאזכור החלומות בשלב זה, נראה היה שיוסף ראה בנעשה לפניו את התגשמותם. ברם, האם צדק יוסף בניתוחו? הלא האחים לא השתחוו ליוסף אלא למשנה למלך מצרים?!
נראה, שחלומותיו של יוסף מתגשמים רק בפסקה המסיימת את הספר. עת האחים באים להתוודות על חטאם ליוסף, כשהם מודעים לזהותו האמתית ואז משתחווים בפניו, או אז התגשם החלום. אולם, השתחוויה זו באה על רקע של חשד שווא. הם חשדו את יוסף שיש לו כוונה להרע להם, ולא היא. מעולם לא תכנן יוסף להתנקם בהם על מה שעוללו לו. האחים כאן טעו במה שייחסו ליוסף.
על רקע זה נבין את כוונת התורה בהקבלה לסיטואציה הקודמת, בה יוסף מטיל מורא על אחיו כשהוא מבקש להוציא מידם את בנימין. נראה שכאן התנהלותו המאיימת היא לשווא, שהרי הם כבר ניחמו על מכירתו, והוא יודע זאת. המקרא מבקש לרמוז בהקבלה, כי כאן יוסף הוא זה שטעה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת… וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (שם מ"ב, כ"א-כ"ד)
אם כן, המקרא מבקש לרמוז על רקע ההקבלה בין התמונות כי במבט מסוים, סיפור יוסף ואחיו מתאפיין בדרמה של טעויות. האחים טעו בחשד שווא ביוסף, בעוד יוסף טעה בכך שמשך לזמן ממושך את יחסו המתנכר. היה עליו לחדול מכך עוד קודם, ולחסוך מכולם, ובמיוחד מאביו, צער מיותר.
כך יוצא שלטענתנו, אחרי כל תירוצי המפרשים לפשר התנהלותו של יוסף שלא הודיע לאביו על היותו חי, מבקש המקרא לרמוז שנותרת העובדה בעינה שטעה בנקודה זו.
המקרא יוצר הקבלה בין הפרשייה בסוף הספר בה מתגשמים חלומותיו של יוסף לפרשיית חשיפת זהותו – כיוון שהיא אמורה להחליף אותה. האווירה החמה והערכה ההדדית שגילו האחים זה לזה במהלך בקשת המחילה הייתה צריכה להחליף את היחס הנוקשה והאכזר בעת שהשתחוו ליוסף בתחינתם לחון את בנימין. לו היו האחים משני עברי המתרס מוכנים לתת יותר אמון זה בזה, הרי שהיה נמנע צער רב משני הצדדים.
(הרב גד אלדד. נשלח ע"י ישיבת הר עציון http://etzion.org.il/ עורך: אורי יעקב בירן. כל הזכויות שמורות לישיבה ולרב)
[1] 'הפילוג והאחדות' :כפל הטעות והלם הגילוי, מפני מה לא שלח יוסף (שליח) אל אביו? מגדים גיליון א', עמודים 20-31. הצעתו החילופית לפתרון העניין קבלה חיזוק מדברי שפ"ן הסופר בהשמטותיו לירושלמי (צוטטו על ידי יעקב שפיגל, מגדים ה', עמודים 93-94)
[2] וכן כתבו החזקוני ואחרים.
[3] חלק זה של השיעור מבוסס על הנספח למאמרי "העז והענווה- בין ראובן ליהודה" . פורסם ב"מגדים" גיליון לה' (עמודים 31-32).